וורן אליס כתב הקדמה מרשימה מאוד לChannel Zero של בריאן ווד.
אם המשפט הזה נשמע כמו משהו שאמר אחד שיודע, אז לא.
לא היה לי שמץ של מושג מי זה וורן אליס מההקדמה.
הכרתי אחד אחר, וורן אליס של ההרכב הזה ועוד כמה דברים טובים, אבל איכשהו תארתי לעצמי שזה לא אותו אחד שכתב את ההקדמה למה שאני מחזיק בידיים.
בריאן ווד היה מוכר לי עוד פחות.
שוטטתי בת”א, שלוש אחיינים עימי בטיול השנתי לעיר הגדולה, ונכנסו ל קומיקס וירקות.
אני לא חובב קומיקס\אנימה\מנגה\רומנים גרפיים.
ועדיין, פה ושם אני דוגם דברים, חושב אולי הפעם אני אמצא את מה שיעיף אותי.
אז לקחתי לידיים את החוברת הזו שמאגדת את כל מה שפורסם בסדרת Channel zero והבנתי שנפלתי על משהו טוב.
דמות ראשית שמשתמשת בשליטה שלה במדיה, במחשבים, רשתות תקשורת, כדי לחתור תחת תאגידים\ארגונים\שלטון, בעולם שהוא גרסא לא מאוד רחוקה מהעולם שלנו היום.
מה שהיום, במידה מסוימת, עושה מוח הכוורת של Anonymous, כמו גם קבוצות ויחידים אחרים רבים שאולי ניתן לאגד בעזרת המושג האקטביזם.
הרי כולנו אוהבים לקרוא על דמויות שחולקות איתנו אידיאולוגיות או דרך חיים מסוימת (או התיימרות לדרך חיים מסוימת)
אז לגבי ההקדמה של וורן אליס, שגיליתי שהוא יוצר קומיקס ידוע מאוד (מאוד!).
כך זה מתחיל:
“Pop culture rolled over and died some time ago. Some people actually think Marilyn Manson is scary, that Kurt Cobain had something to do with rebellion, that Bret Easton Ellis is a dangerous writer, that it’s a good thing that you can buy McDonald’s in Prague, that movies are somehow relevant to our lives.
Television is our stage and our anaesthetic. Real life happens on television in preference to our homes and streets. People resolve their relationships on freakshow chatshows instead of in living rooms or beds or even goddamn bars.
And it spreads. Rupert Murdoch beams his shit into Asia, English children are taught that Z is pronounced Zee by goddamn Barney, and all of a sudden, world cultures become the Monoculture, the same conversation, the same clothes, the same show. All tuned to Channel Zero.
And, all over the world, one by one, we quit fighting it. We sit and we put the book we’re reading down and laugh at the arseholes on Jerry Springer, snigger at Matthew Perry, get our news managed for us by CNN, and suddenly we’re like all the rest. We’re in cultural lockstep, taking holidays in other people’s misery, asking for our stinking badges, dead heads nodding over phosphordot fixes.
Someone’s remembered what comics are for.
In goddamn America, of all places.
Meet Brian Wood.
Over here in comics, things are different, you see. Sometimes we’re an outlaw medium. Sometimes we’re just the preferred tiny place for neurotics and losers to gibber in. Either way, we’re an outside art, a fringe medium watched by no-one but the more voracious cultural commentators and the aficionados. We don’t have huge corporations trembling at our every movement, because we make no money compared to the other visual narrative media. That vast commercial pressure isn’t brought to bear on comics. Which means, often, that we can say what we want without rich men’s scissors attacking our work until it’s safe for little Tommy in Dogshit, Nebraska. I hate little Tommy in Dogshit, Nebraska. I want to kill little Tommy in Dogshit, Nebraska. And so does Brian Wood.
Brian Wood remembers how to be angry. He remembers how to wake up in the morning and look out at this plastic MTV-soundtracked world we’ve agreed to exist in and get pissed off with it…
-Warren Ellis”
הגרסא המלאה כאן.