הדבר שאני הכי אוהב בroots הוא זה שהם יודעים מאיפה הם באו, מוסיקלית.
הם לא מרגישים שהם גדולים מדי לתת כבוד למי שהם למדו ממנו, ולא מתיימרים להיות אלו שהמציאו את הגלגל.
השילוב של ההשפעות האלה עם הכשרון של חברי להקה, מביא בעיקר דברים טובים.
הדבר האחרון הוא wake up
אלבום של גרסאות כיסוי ביחד עם הפסנתרן ג’ון לג’נד כאשר השירים שזוכים לביצוע מחדש הם שירי מחאה משנות ה60 וה70.
ומה שקורה לחובבי מוסיקה כמוני, זה צורך ללכת ולחפש את המקור.
מזה מתחילה היכרות עם עוד המון מוסיקה שלא הייתי מכיר בלי הרוטס (והפפרס, לצורך העניין, שגם הם בראש מאד דומה)
בגלל זה הם להקה כזו גדולה בעיני, כי אפשר להקשיב להם בלי ציפיות, לשפוט אותם לפי מה שמתנגן באוזניים ועדיין לזכות בחוויה מוסיקלית, ואפשר לזרום איתם אל ההיסטוריה ולגלות עולם חדש לחקור, ולהיות פנאט של מוסיקה, בהחלט מרגש לפעמים כמו לגלות ארץ חדשה.
השיר שאני הכי אוהב כרגע, מתוך האלבום הזה, הוא
compared to what.
שיר ג’אז של הספתרן לס מקאן ונגן הסקסופון אדי האריס.
בינתיים הצלחתי לגלות דברים חדשים של שני אלה, או לפחות חדשים עבורי, אבל עדיין מוקדם מכדי לכתוב על זה.

מקור

שווה כמו המקור.