“הוא נשכב במיטה לבוש, ללא כוונה להרדם. הוא רק רצה לחשוב.
על מה, הוא לא היה בטוח.
אז במקום זאת, הוא חשב על כלום. על דברים בחדר.
על הגביעים בארגז שבארון.
כמה זה הכיל מתוך חייו?
מדפי הספרים – כל כך הרבה זמן העביר בקריאה.
כלום מזה לא ממש הצטבר למשהו.
הוא רץ. הוא ניצח או הפסיד. אף אחד לא זכר שבוע לאחר מכן.
והספרים שקרא, מה בדיוק הערך המצטבר שלהם?
האנשים באוניברסיטה תמיד התגאו בהיותם “קוראים”, בניגוד ל”צופי טלוויזיה”.
אבל האם באמת יש הבדל? מדובר בשידור חד כיווני.
“אני קורא, אבל זה לא ממש משנה לסופר. הוא לעולם לא ידע.
וכשאמות, מה משנה כבר איזה ספרים קראתי.
הזכרון שלי נגמר במקום שבו הספר מפסיק, בדיוק כמו תוכניות הטלוויזיה,וכשאמות, הזכרון עובר מן העולם

כמו ריצת מכשולים, לעבוד כל כך קשה, לקפוץ מעל לכל אחד, מהר, גבוה, אבל לא גבוה מדי, כי אסור לבזבז זמן באוויר,
ואז, כשהמירוץ נגמר, אתה נוטף זעה, או שניצחת אותם או שהם ניצחו אותך.
ואז יגיעו שני בחורים, יזיזו את המכשולים מהמסלול.
מתברר שהם היו שום דבר.
כל העבודה הקשה של לקפוץ מעליהם, ועכשיו הם כבר לא שם”.

מה זה משנה, אם ככה, אם הייתי שמח או….כל דבר?
אחרי שאמות, ההורים שלי יתגעגעו אלי, אבל יום אחד גם הם ימותו, ואז מי יזכור אותי?
אף אחד, וזה בסדר.
באבה יאגה תנצח או תפסיד, אלף שנים לאחר מכן אף אחד לא יאמין שהיא בכלל היתה קיימת
וממלכת טאינה תשכח, אז מה זה משנה אם איזשהו זר אהב את הנסיכה של טאינה אך מעולם לא זכה להיות נאהב על ידה בחזרה?”

מתוך “מכושפת” של אורסון סקוט קארד.