בבוקר הקשבתי לנירוונה.
in utero
אני לא חוזר לללהקה הזו לעיתים קרובות מדי.
פרל ג’אם, סאונדגרדן, דםסוכרסקסקסמ, לכולם אני מאזין מדי פעם, נהנה.
נירוונה היא פצע פתוח. היא כל מה שיכול היה להיות. של מה שאכן היה לזמן קצר העולם כולו ואני.
הקשבתי לקורט שר ש”I’ve been drawn into your magnet tar pit trap” כשחשבתי על זה שאת לא עונה לאימיילים שלי, שהתקשרתי פעמיים, השארתי הודעה.
בסוף שלחתי הודעה קצרה “היי” וחשבתי שזה הסוף.
אני אמחק את המספר שלה, אני אמחק את המייל שלה אני אמחק אותה. שוב.
המוסיקה מכה ואני נסחף על גל של ויברציות רעות.
כרגע אני שונא אותך.
קורט קוביין מכוסה שכבה עבה של זעם ובלבול אצלי באוזניים ובלב.
אני חושב איך אם נפגש פעם, כששוב תחליטי שאנחנו מדברים, אני אטיח בך הכל ואחר כך חשבתי שבטח אם נפגש פעם, אני אשכח הכל בשניה.
כן, השלמתי עם ההחלטה.
למחוק.
שלחת לי הודעה
“הכלב שלי מת”
שתיים בלילה. את מתקשרת, בוכה, אבל לא מוכנה לספר לי כלום.
והלב שלי נשבר לרסיסים.
אני נכנע. תקבעי את התנאים שלנו.
אני מנסה להרגיע אותך וכל הזמן חושב אם זה סימן טוב שרע לך ואת מתקשרת אלי.
יכול להיות שזה בגלל שאף אחד אחר לא יענה בשעה כזאת ויכול להיות שזה בגלל שעוד יש לנו סיכוי.