בספר שקראתי עכשיו קרו המון דברים.
אחד מהם היה הגיבור שמאבד את אהובתו.
מאבד זו בעצם לא מילה מדויקת אני חושב.
היא עוברת עיר לעבודה אחרת וכנראה לגבר אחר וסתם ככה, Out of the blue, זה נגמר ופתאום נהייתי מאוד עצוב.
כל השישישבת היו שתיקות מתוחות ביננו, של שניים שרוצים להגיד משהו אבל לא יודעים איך, או מקווים שהשני יהיה אמיץ מספיק.
אחרי הסקס הכי טוב שהיה לנו שכבנו במיטה שלך ואני אמרתי שאני חושב שזה לא יעבוד ביננו ואת הסכמת וככה זה נגמר.
פשוט.
לא הרגשתי כלום.
במבט לאחור, רוב הזמן לא הרגשתי כלום.
רק הבלחות קטנות של אופטימיות ששכנעתי עצמי להאמין בהן.
אולי כי נכנסתי לזה בלי באמת להתגבר על מערכת היחסים הקודמת שהיתה מעט סוערת (אם להתנסח בעדינות) וכל הזמן השוותי בינך לבינה.
איך היא היתה כל-כך מצחיקה עם הומור הרבה יותר שחור משלי ואיך התחלקנו באוכל במסעדות, ואיתך אי אפשר כי את צמחונית ולפעמים יכולנו שלא לדבר כמה ימים כי בא לנו ושנינו היינו צריכים מרחק, מה שלא יכול לקרות איתך, כי אם אני לא רוצה לדבר הרבה זמן או אומר לך שיש לי דברים לעשות את ישר נעלבת.
ואנחנו עדיין חדברים מדי יום כאילו לא קרה כלום בשישישבת האחרון ואני לא מרגיש כלום.
לפחות לא עד שקראתי על הבחור הזה שחברה שלו עזבה אותו פתאום, דווקא כשנראה שהכל הולך לכיוון הנכון.