סיפור שאני אוהב מאוד.
במיוחד את החלק הראשון, כשהגברת הזקנה מנגנת על הפסנתר וזיקיות נאספות לשמוע.

היא גבוהה ודקה, אולי בת שבעים, כסופת-שיער, מטופחת מאוד, לא שחורה ולא לבנה אלא כרום זהוב חיוור, אצילה בת מארטיניק החיה בפורט דה פראנס, אבל מחזיקה גם בדירה בפאריז, אנו יושבים על מירפסת ביתה, בית אוורירי אלגנטי, הנראה כעשוי תחרת עץ: הוא מזכיר לי בתים מסויימים ישנים בניו-אורלינס.
אנו שותים תה מנתה קפוא, מתובל קלות באבסינת.
שלוש זיקיות ירוקות רודפות זו את זו לרוחב המירפסת;אחת עוצרת לרגלי מאדאם, משרבבת חיש-קל את לשונה המפוצלת, ומאדאם מעירה: “זיקיות. יצורים יוצאי-דופן כל כך. איך הן משנות צבע. אדום. צהוב. ורקרק-לימון. ורוד.
תכול. והאם ידוע לך שהן אוהבות מאוד מוסיקה?” היא בוחנת אותי בעיניה
השחורות החדות. “אינך מאמין לי?”
במהלך שעות אחר הצהריים כבר סיפרה לי הרבה דברים מוזרים. איך מתמלא בלילה גנה בעשי-הלילה נפיליים.
שהנהג שלה – דמות אומרת כבוד, שהסיע אותי אל ביתה במרצדס ירוקה כהה – הרעיל את אשתו ונמלט מאי השדים. והיא
תיארה כפר גבוה בהרי הצפון שכל תשביו הם לבקנים: “אנשים קטנים ורודי עיניים ולבנים כגיר. לפעמים רואים אחדים מהם ברחובות פורט דה פראנס”.
“כן, מובן שאני מאמין לך”.
היא מטה את ראשה הכסוף. “לא, אינך מאמין, אבל אני אוכיח זאת לך”.
באמרה כן, היא מפליגה אל תוך הסאלון הקאריבי הקריר שלה, חדר אפלולי שמאווררים סובבים אט אט על תיקרתו, ומתיישבת לפני פסנתר מכוון
היטב. אני נשאר לשבת על המירפסת, אבל אני יכול להסתכל בה, באישה קשישה, מעודנת-טעם והדורה זו, מוצר של תערובת דמים. היא מתחילה לבצע סונאטה של מוצארט.
במשך נגינתה התאספו הזיקיות: תריסר, עוד תריסר, רובן ירוקות, אחדות בצבע השני, אחרות תכולות. הן חצו בריצה את המירפסת וניתרו אל תוך הסלון, קהל רגיש ומשוקע במוסיקה שנוגנה. ואזי לא עוד נוגנה, כי לפתע פתאום קמה המארחת שלי ועמדה ורקעה ברגלה, והזיקיות נפוצו לכל עבר כניצוצות מכוכב מתפוצץ.
עכשיו היא מסתכלת בי בעין בוחנת. “ועכשיו? אמת דיברתי? “בצרפתית.
“אמת לאמיתה, אבל זה נראה מוזר כל כך”.
היא מחייכת. “Alors. האי כולו מוצף מוזרויות. הבית הזה עצמו רדוף. רוחות רפאים רבות גרות כאן. ולא בחשיכה. יש בהן שמופיעות באור צהריים בהיר, מעיזות פנים ככל שתאבה. חצופות”.
“זה נפוץ גם בהאיטי. רוחות רפאים שם משוטטות לעיתים קרובות בראש
חוצות באור יום. פעם ראיתי עדת רפאים עובדת בשדה ליד פטיונוויל. הם אספו חיפושיות מעל צמחי קפה”.