“הם יושבים בשקט מתוח באולם הקטן, חריקות מהוסות, של כסאות לא נוחים מהדהדות בין מילים החוזרות על עצמן.
שעת ערב מאוחרת מחלחלת בעד החלונות הרחבים הסמוכים לתקרה, והאנשים היושבים סביב מרוכזים בעצמם או בבימה הנמוכה מולה מסודרים הכסאות.
חלקם עדיין במעילים וכפפות.החדר עדיין קר.
ריחות מרוחקים של אוכל מוזמן מרחפים בעד המסדרון הארוך.
אני קם וניגש אל הבימה בצעדים מדודים, מתבונן במסך האפל מאחוריה.
בעודי נמנע מכל קשר עין עם הנשים והגברים מסביב, אני עולה את שתי המדרגות הארוכות, עוצר לרגע ובוחן את רצפת העץ הישנה.
החוט החשמלי הנח עליה שחור ומבריק (מתפתל ומתנער לרגע בעודי מנמיך את מעמד המיקרופון בהמהום אלקטרוני עמוק) חוזר למנוחתו.
עכשיו אני מסתובב ופונה אליהם במבט מושהה מתמשך, בחלק הקבוע של הטקס.
“שמי ג’ק ואני – הייתי – כותב.לא כתבתי כבר ארבע שנים, שבעה חודשים ויומיים”.
שתיקה, כנהוג אחרי המשפט הזה, לפני מחיאות הכפיים הקצרות.
מוזר עד כמה המחווה השגרתית הזאת מסוגלת לעזור, לפעמים.
“אני עדיין קורא, מעט.בעיקר כשאנשים מהתקופה ההיא, כשכתבתי, נתקלים בי במקרה, נותנים לי ספרים וטוענים שהם שלי.
אני מנסה לסרב בנימוס.לפעמים הם מתעקשים.
בדרך כלל אני מניח את הספרים האלה בעליית הגג מעל האמבטיה.
אבל כבר קרה ששכחתי אותם על השולחן בסלון או שלא הוצאתי אותם מהתיק – וכשמתחילה הקריאה היא ממשיכה עד שהספר נגמר, ולא השתיה או העישון מצליחים לעכב.
אני מנסה לצאת יותר מהבית, ללכת לסרטים, להצגות שניות, להקרנות חצות, לברים – לפני ואחרי – לתערוכות חדשות ופתיחות של גלריות, לכל המקומות האלה שאת היודע שלא תתקל באנשים עם ספרים.אולי רק קטלוגים ומגזינים אופנתיים, שלא מהווים סיכון מבחינתי.כבר לא.
אני משתדל להתרחק ממוזיאונים ומבניינים עם ספריות, ובכל מקרה, להסתובב שם רק אחרי הסגירה.
כך גם לגבי רחובות פינתיים קטנים עם חנויות משומשות.
קל יותר להתמודד עם הפיתוי כשאין מניע ברור, כשאין מאיץ לתשוקה.
ואני עדיין מרגיש אותה – קטנה בכל יום, מאבדת צורה וצבע והופכת לזכרון עמום של צורה, לצל מטושטש של אור לא ממוקד – הולכת בחיוורון ונעלמת באפרוריות של כל הדברים סביב. מרחפת בתוכי כמו רעש סטאטי של נשימה.
ככל שתקרא יותר, גדול יותר הסיכון שתכתוב משהו בעצמך.
משהו משמעותי.
משהו טוב.בייחוד אם כבר עשית את זה בעבר, אם אתה מקרה גבולי.
כולם כבר יודעים שאין גמילה אמיתית וששום דבר לא עובד עד הסוף, רק הימנעות.
כמו שאין התנתקות מוחלטת, רק זמנית.
וכל יום שעובר אתה חייב לשטוף את המוח שלך מכל הרעיונות המעוקרים והמילים הריקות, או לפחות להעביר עליו סמרטוט…”