קראתי את עשרה טיפים לכתיבת בלוג מוסיקה משובח ב”עונג שבת” שנכתב כחלק מפרויקט הכתיבה הקבוצתית של חנית.
ישבתי לכתוב אחרי שקראתי את הטיפים של גיאחה.
לאורך כל הקריאה עברה בראשי המחשבה של על מה לעזאזל הוא מדבר.
עשרת הטיפים שלו הם בדיוק העשרה שאני הייתי נמנע מהם.
האמת היא שהם לא כולם רעים.
אבל איכשהו נדמה לי שהנקודה העיקרית פוספסה.
כאילו כל מה שהוא מציע זו פירוטכניקה בלוגית.
בבלוג מוסיקה שכתבתי בעבר, לא קיימתי אף אחד מהכללים האלה.
ועדיין, נהניתי מכל רגע.
כשלא נהניתי פרשתי.
הטיפים ב”עונג שבת” מצוינים בשביל לנפח את הסטטיסטיקה שלכם, אבל בין כל זה לבין בלוג מוסיקה משובח אין דבר וחצי דבר.
יש שיר של בוקובסקי שנקרא “אז אתה רוצה לכתוב?”
הוא אומר בו שאם אתה לא עושה את מתוך תשוקה, אז אל תעשה את זה. אם אתה לא עושה את זה בגלל שאחרת כל מה שבתוכך ישגע אותך ותהפוך לרוצח המונים, אל תעשה את זה. אם אתה עושה את זה כדי שיהיו לך נשים במיטה, אל תעשה את זה. אם אתה לא כותב בגלל שהשמש שבתוכך שורפת אותך, אל תעשה את זה.
אני מניח שמה שבוקו ומה שאני מנסים להגיד, זה שכלום לא חשוב מלבד המוסיקה ומלבד הצורך לכתוב.
אתה יכול להיות כותב שנון ומלא בידע, או שאתה יכול להיות עילג.
נחש מה? זה בסדר.
בעיני, כל מה שבאמת חשוב זה לדעת שאני קורא מישהו שאוהב את מה שהוא עושה.
שכותב כדי לחלוק עם העולם איזה שיר או להקה נפלאה שהוא גילה ורוצה שכולם יזכו להכיר אותה.
אולי לא תאמינו, אבל כשאתם אוהבים את מה שאתם עושים, כשאתם באים מאהבה, זה ניכר.
כנות. יושר. תשוקה.
מילים גדולות, אני יודע.
אי אפשר לזייף דברים כאלה.
האמת העצובה היא שיכולה להיות לכם התשוקה הכי גדולה בעולם למה שאתם עושים ויהיו לכם מעט קוראים.
אין ביטוח בדברים האלה.
אבל בסופו של יום, אם תכתבו בגלל התשוקה שלכם למוסיקה, לא בשביל הרייטינג, תאהבו את עצמכם הרבה יותר מאשר אם תלכו בדרך האחרת ובתמונה הגדולה, זה מה שנחשב.

[0]טיפ ראשון.
אם נולדת עם זוג ביצים ואין לך כוונות לעבור ניתוח לשינוי מין בעתיד הקרוב כדי לשחרר את האשה שבפנים, רצוי לכתוב בלשון זכר.
אתה אולי חושב שאתה יוצא מאגניב, אבל אני די בטוח שלרוב האנשים שקראו את זה עברה המחשבה בראש ש”גיא, grow a pair”.

[0.1]כן, ראוי לקרוא את 10 טיפים להפטר מקוראי הבלוג שלך.
חנית היא פיגורת בלוגינג מכובדת והיא נותנת עצות מצוינות חינם אין כסף.
על חלק מהעצות שלה הייתי חותם בשמחה.
למשל סעיף 5 [להיות ישרים)וגם סעיף 2 הוא מאוד נכון בעיני.
ועדיין, בשורה התחתונה, רק אתם יודעים מה טוב לכם.
בא לכם להפגיז בפוסטים? לכו על זה.
אין מוזה? אין טעם לכפות על עצמכם ולכתוב בלי חשק.
נמאס לכם לכתוב על מוסיקה ובא לכם לתת ביטוי לתחומי עניין אחרים? אני מבטיח לא לספר למשטרת הבלוגספירה.

[0.2] לכו לאיפה שבא לכם.
בטח שמעתם שמסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד (וזו ההזדמנות להפנות לקטגוריית “אודיסיאה מוסיקלית” בבלוג הזה).
למה לא לכתוב על סטינג? האיש אחראי לכמה מהשירים היפים בתולדות מוסיקת הפופ ואת מה שמדונה עשתה בקריירה שלה ילמדו עוד שנים ארוכות בביזנס.
מצד שני, אם אתם אוהבים אוונגרד יפני, אם אתם מבינים אותו ובא לכם לכתוב רק על זה או אלבומי low-Fi, אל תתביישו במה שאתם אוהבים.
אולי לא תזכו בנקודות אצל הגיאחות של הבלוגיספירה, אבל לפחות תהנו ממה שאתם עושים.
הרבה יותר מאשר אם תנסו לרצות את הקוראים שלכם.
מי יודע, אולי תגלו עוד שותפים לאהבה הזאת וזה בפני עצמו כבר סיפוק גדול מאוד.
[0.3]סקרנות זה חשוב.
אני בעד להשאיר את האוזניים פתוחות.
אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שתחנת הרדיו שאני אקשיב לה הכי הרבה תהיה קול המוסיקה ושאני אדע על מה מדברים כשמזכירים את טוקטה ופוגה ברה מינור הייתי שולח אתכם לדרככם בברכת Metal up your ass.
אבל אל תהיו סקרנים בשביל הניים דרופינג או בגלל שלא כתבתם כלום כבר חצי שנה בבלוג.
אל תהיו אובססיבים במרדף אחרי הלהקות הכי חדשות, אחרי הטרנדים אחר ההייפ.
הגעתם עד לשלב הזה בחיים עם מספיק ידע מוסיקלי, ואתם בטח יודעים שמוסיקה טובה לרוב היא מוזיקה שמוצאת אתכם ולא ההפך.
כמה להקות יש עכשיו בפלייליסט שלכם רק בגלל שקראתם עליהם באיזהו מגזין, או מצאתם בlast.fm?
סביר להניח שיש כמה כאלה.
עוד יותר סביר ששנה מהיום כבר לא תזכרו את שמות הלהקות האלו.
תנו למוסיקה לעשות את שלה ולכבוש אתכם בלי שהתכוונתם לתת לה כי זו המוסיקה שתהיה באמת משמעותית עבורכם.

[0.4]לא תמיד יש מה להגיד ולא צריך להתנצל על זה.
לפעמים יש שירים מדהימים כל כך שממש לא צריך לתת הקדמה של 300 מילה כדי לפרשן אותם, לגרום לאחרים להבין אותם.
אפשר פשוט להעלות את השיר ומי שיבין יבין ומי שלא כנראה שהפסיד.

[0.5+0.6]לינקים ותמונות.
אף אחד באינטרנט לא באמת צריך שיגידו לו לשים לינקים, נכון?
לינקים זה מה שעושה את האינטרנט לאינטרנט ובלי לינקים כולנו היינו גולשים בDarpa.
לינקים זה כיף וזה חשוב אפילו יותר מ”תוכן מבוסס גולשים” 2.0, אתרים בשלב הבטא שאפשר להרשם אליהם רק עם הזמנה ושאר מטרדים אקולוגיים.
לגבי תמונות (וקליפים).
זה מוסיף צבע ואם אתם חושבים שזה מאוד רלוונטי שאנשים ידעו שדי.ג’יי שאדו הוא לבן זו זכותכם, אבל בניגוד למה שמשתמע מהפוסט של גיאחה, אפשר לתת קצת קרדיט לעצמכם שאתם מספיק מעניינים ושהקוראים שלכם מספיק אינטילגנטיים בשביל לקרוא את הטקסט שלכם גם בלי קישוטים.
אחד הבלוגים הכי מעניינים שאני מכיר הוא בלוג שכמה שאני מאמץ את הזכרון, אני לא מצליח להזכר מתי ראיתי בו תמונה.
המילים שלכם והמוסיקה, זה מה שחשוב.
בבלוג מוסיקלי שהיה לי פעם, הנושא כל-כך הטריד אותי, שקיבלתי החלטה שלא לשים יותר קליפים מיוטיוב.
חשבתי שמראה עיניים בעיקר מסיח את הדעת ולכן כל אומן שכתבתי עליו קיבל ייצוג בתצורת אודיו בלבד.
שהאוזניים ישפטו, לא תקציב האפקטים.
בכל אופן, וכמו כל דבר אחר בפוסט הזה, השורה התחתונה היא שאין חוקים וזה בעיקר עניין של טעם ופילוסופיה אישית.

[0.7]תגובות זה חשוב.
מעטים הבלוגרים שלא יחושו מתוסכלים מכך שהם נתנו את הנשמה בכתיבת פוסט ובתגובה קיבלו דממה רועמת.
אני מודה. יש בזה הרבה סיפוק.
אבל אל תתחנפו.
אל תגיבו בגלל שלא נעים לכם.
אם אני שוב אתן עצמי כדוגמא אישית, תמדי חשבתי שהפוסטים שלי מדברים בעד עצמם והתגובות הן יותר בשביל מי שירצה להאיר, לתקן, להוסיף נקודת התייחסות שונה.
להגיב באופן אוטומטי לכל אחד שהשארי תגובה זה פשוט לא זה.
לגבי מה שגיא כתב ש”עוררי את הדיון בעצמך. שאלי את הקוראים שלך שאלות, תני להם אתגרים, תני להם לענות בתגובות.”
תעשו את זה אם הבלוג שלכם זה תחליף לשעת מחנכת.
הפעלות ומשחקי חברה היו לי בקייטנה כשהייתי ילד, לא רוצה את זה בבלוג שלי.
כאן אנשים מנהלים דיון על מוסיקה.

[0.8]על מיקסטייפים אין לי יותר מדי מה להגיד בהקשר של בלוגינג.
כבר הרבה שנים שלא הכנתי אחד.
ניסיתי להכין אחד במחשב, אבל זה לא אותו דבר אם לא צריך לשבת ולחשב איך מנצלים כל צד בקלטת עד המקסימום מבלי ששיר יפסיק באמצע הצד, או לתכנן את סדר השירים כמו שהייתם מתכננים מבצע צבאי.
להקשיב שוב שוב, להיות עם האצבע על כפתור הpause והrewind, בשביל שלא יהיו ישמעו את לחיצת הכפתור המהוססת שלכם על סרט ההקלטה.
זה אולי נשמע כמו התבכיינות, וכנראה שכן, אלה קיטורים אליטיסטיים במובן מסוים.
אבל עבודה קשה נושאת את הפירות הכי מתוקים לפעמים ואין מתוק ממיקסטייפ שהזעתם עליו.
היום מספיק לגרור עם העכבר אם שיניתם את דעתכם ולא צריך לחזור לנקודת האפס על כל טעות.
כאמור, זה רק אני.
אולד סקול וכיו”ב.

[0.9]להשקיע?
כן, לכו לכמה הופעות שאתם רק יכולים.
אבל לא בשביל לכתוב על זה בבלוג.
לא בשביל לעמוד עם המצלמה כשאתם שקועים במחשבות על איך תצא התמונה ולא שמים לב שיש שם להקה שנותנת הופעה על הבמה, אז חלאס להתעסק עם הפוקוס והתאורה והזווית שבה אתם עומדים.
התחלתם לכתוב על מוסיקה בגלל שאתם אוהבים מוסיקה, לא בגלל שאתם אוהבים לכתוב (למרות שגם זה בסדר).
אל תהפכו את האהבה שלכם לנטל.

[1.0]לכתוב לאמן.
כמו שאר הטיפים שלי, גם אז זה אפשר לסכם בתעשו דברים בשביל עצמכם.
הנה ווידוי: הצטרפתי למייספייס רק כדי שאני אוכל להשאיר למייק וואט תגובה ולספר לו כמה אני מתרגש מזה שהוא והסטוג’ס מגיעים לארץ.
לפני כמה שנים קראתי ספר שנקרא “הגברת העירומה” של דקלה קידר וכל כך נהניתי ממנו שקראתי אותו שלוש פעמים וכתבתי לה על כמה שנהניתי.
ככה שאני לא אטען שאני חף מגינוני הערצה.
שמעתם שיר שקרע לכם את הלב ובא לכם לכתוב לאמן?
מצוין.
אבל לכתוב כדי לנפנף בזה שקיבלתם התייחסות זה פאתטי.
חוצמזה ראו סעיף 0.9
הבלוג זה לא עבודה.
לא צריך להראות תוצאות ,הישגים, דו”חות התקדמות.
99.9999% מהאמנים שאתם מקשיבים להם משלמים לאנשים אחרים שיענו על המיילים שלהם או ינהלו את העמוד שלהם במייספייס.
בא לכם לפרסם המלצות שקיבלתם מאיזה בחור מחוצ’קן שבמקרה מנהל את העמוד של הדרזדן דולז במייספייס (ובטח של עוד כמה אמנים מאותה חברת תקליטים).
אולי זה גילי המתקדם, אבל אני מסתפק במוסיקה עצמה.
מה גם שאם אדם כתב שירים מבריקים, זה עדיין לא אומר שהוא מישהו שאתם באמת רוצים להכיר.
גיבורים נוטים לאכזב, אתם יודעים.