לחשת לי באוזן “אתה אוהב אותי?” ואני חשבתי שזה דבר נורא לשאול מישהו בפעם השניה שאתם שוכבים.
החבר הכי טוב שלך הוא רכלן איום, אבל הוא לא ידע עלינו וסיפר לי דברים, אז ידעתי שבן הזוג שלך בשלוש השנים האחרונות אף פעם לא אמר לך דברים כאלה.
“אני אוהב אותך”.
בגלל זה עזבת אותו.
כמו הרבה דברים מהקשר ההוא, זה חילחל גם אלינו.
אמרתי שכן.
השנים והנשים והחיים הפכו אותי לשקרן מיומן.
רק שנתיים לפני כן הייתי אומר לך מה אני באמת חושב על זה.
אבל היינו במיטה והשדיים הלבנים שלך גדולים וכבדים על החזה שלי אז אני אוהב אותך.
המלה הזאת אהבה – ריימונד קארבר
לא אבוא כשהיא תקרא לי,
אפילו אם תאמר “אני אוהבת אותך”
במיוחד אם היא תגיד את זה,
אפילו שהיא נשבעת
ומבטיחה לי
רק אהבה אהבה.
האור בחדר הזה
מכסה הכל
באופן שווה;
אפילו זרועי אין לה צל,
היא נאכלת על ידי האור.
אבל המלה הזאת אהבה –
המלה הזאת הולכת ומחשיכה, הולכת ונהיית
כבדה, ומנערת את עצמה, מתחילה
לבלוע, להתכווץ בעוויתות בחילה, מעכלת
את דרכה דרך הנייר הזה
עד שגם אנחנו נעלמים אט אט בחשכת
גרונה השקוף ועדיין
מפורקים לחתיכות, עדיין מבריקים, ירכיים ומפרקים, שערך
החופשי שאינו יודע
היסוס.