ואם כבר הזכרתי את מארק פלינגטון.
הקריירה שלו לא מאוד ברורה לי.
מצד אחד, הוא ביים דברים מוערכים (למשל סרט תיעודי על אביו חולה האלצהיימר), מצד שני הוא ביים זבלונים הוליוודים נוסח “סכנה ברחוב ארלינגטון”.
אני מניח שזה בגלל שהוא מעולם לא הגיע לסטטוס של אחד שיכול לביים רק מה שהוא רוצה או שהוא היה חייב לביים סרטים מסוימים כדי שיהיה לו מימון לדברים אחרים.
אבל זו פוליטיקה הוליוודית ומה אני מבין.
אחד הדברים היותר מעניינים שלו הוא פרויקט בשם United states of Poetry.
ניסיון לשרטט את מצב האומה האמריקאית על פי שירי המשוררים שלה.
להבנתי, היה ייצוג לכל מדינה בארה”ב על ידי משורר אחר.
רובם משוררים חיים, חלקם כבר מתו (אלן גינזברג למשל או ג’ק קרואק ששיר שלו נקרא על ידי ג’וני דפ) וכמה זרים כמו לאונרד כהן (יליד קנדה) שקרא את Democracy, ווצלב מילוש הפולני (שנבחר אולי בגלל שהוא לימד בברקלי באותה תקופה).
ולו ריד אחד שמדבר על רומיאו ויוליה.
יש משוררת אחת בת יותר מ80 שנולדה במיסיסיפי ואחת בת 22 (דאז) מנברסקה שזה השיר הראשון שלה שהתפרסם ואולי גם האחרון.
כולם מדברים על אהבה ומין ומילים ופנים ועל אדמה וחלומות ותקוות ואמריקה והאנשים באמריקה.
Untitled Nebraska Poem/Juli Yancy
Mama said that
during the depression they
were happy to put
lard on their bread as opposed to
butter and flour sack dresses didn’t
itch if you used plenty of
vaseline.
And it was a greasy time breeding
greasy people and
in the fifties they were drunk all the time,
Mama said.
Everybody was.
And you did it with anyone
you pleased because
there was nothing to fill the
need, Mama said, in this
Nebraska.
In these fields.
So you married a black man,
liking to think that he was making you
cosmopolitan
with every stroke.
And you bore children out of confusion and
you still got drunk all the time,
Mama said. In
this Nebraska. In this
Nebraska.
In these fields.
