[כתבתי את זה פעם במקום אחר. אבל איכשהו דברים חוזרים על עצמם ובדיוק הזכרתי את החיבה שלי לחדי קרן באיזשהו בלוג. הדמויות לקוחות מהמחזה “ביבר הזכוכית” של טנסי וויליאמס. לורה היא אחת הדמויות האהובות עלי בספרות. אולי פעם אני אספר למה. אולי תנחשו.]
ללורה יש אמא בשם אמנדה שחולמת על ימי צעירותה בעת שהיתה יפהפיה דרומית מחוזרת.
היא חולמת על מה שהיה, ועל מה שיכול היה להיות אם היתה מתחתנת עם אחד ממחזריה ולא עם האיש אותו בחרה.
טום, אחיה של לורה, חולם לברוח למקום אחר, לחיים אחרים, אבל לא מעז.
הוא רוצה לברוח בגלל אימו אבל נשאר בגלל אחותו.
לורה היא נערה חסרת בטחון שעוסקת באיסוף של חיות זכוכית.
לורה סובלת מנכות מסוימת, צליעה, והיא תולה בה את האשמה לבעיותיה.
היא מספרת לג’ים, חברו של טום שבא לארוחת ערב, שהיא עזבה את בית הספר מכיוון שהיה לה מעין “גשר” , מתקן ברזל על הרגל שהשמיע הלמה כבדה כשעלתה במדרגות.
והיא? היא היתה בטוחה שכל צעד שהיא עושה במעלה המדרגות בדרך לשיעור נשמע בכל רחבי בית הספר, אז היא עזבה.
היא מראה לג’ים את אוסף חיות הזכוכית שלה.
היא אומרת שהחד-קרן בטח מרגיש קצת מוזר כי הוא שונה מכל שאר החיות בביבר.
הוא לבד.
הוא שונה.
בדיוק כמוה.
היא משתמשת במילה “Freakish” כדי לתאר אותו.
בדיוק כפי שהיא מרגישה.
היא מניחה את חד הקרן על שולחן שונה משאר החיות כדי שיהיה לו נוף אחר.
ג’ים משכנע את לורה לרקוד.
הוא אומר לה שהיא יפה, הוא מנשק אותה בעדינות.
תוך כדי ריקוד הם פוגעים בשולחן שעליו מונח חד הקרן שנופל ונשברת לו הקרן.
ג’ים מתנצל אבל לורה אומרת לו שזה בסדר.
“עכשיו הוא כמו כולם” היא אומרת.
היא תעמיד פנים שהוא עבר ניתוח להסרת הקרן כדי שירגיש פחות שונה.
לפני שהוא עוזב היא נותנת לו את חד הקרן, שעכשיו נראה כמו הסוסים האחרים בביבר הזכוכית, למזכרת.
להסתכל עליהם ולראות אותנו.
חולמים אבל לא מעיזים להגיד את זה בקול, פוחדים אבל לא מודים בזה אפילו בפני עצמם.
מיוסרים ברגשי אשם, כבולים במחויבות שלא הם ביקשו תמיד ביחד ותמיד לבד עם עצמם.
אלו הן הדמויות של טנסי וויליאמס שכותב את הקיום האנושי האומלל ועושה את זה עם שנאה וחמלה בו זמנית בצורה בלתי נתפסת כמעט.
שנים חלמתי להיות זה שיציל את לורה.
בינתיים גיליתי שאני צריך מישהי שתציל אותי מעצמי.
אבל זה לפעם אחרת.
המלצה שלי:לחפש את הסרט, “ביבר הזכוכית”, שביים פול ניומן על פי המחזה בכיכובה של אשתו, ג’ואן וודוורד, ועם קרן אלן כלורה וג’ון מלקוביץ’ הצעיר דאז כטום.
פעם היתה לי לורה בחיים (לא קראתי את הספר כך שההתרשמות שלי היא נטו לפי מה שכתבת), בהן צדקי – לא התקרבתי אליה בגלל/בזכות הנכות או כדי להציל אותה. מה שכן, למדתי בדרך הקשה שהנכות הפיזית משמשת כמסווה לנכות הרגשית (כאן תמיד נכנסת השאלה מה בא קודם, הביצה או האפרוח.. אני אישית לא מאמין שזה משנה) ושהדבר הכי גרוע שאפשר לעשות זה לנסות לכפות “הצלה” שכזו.
כבר עבר חודש?
חוצמיזה שאתה נורא ידידותי לסביבה ככה, עם העיצוב הזה.
ודבר אחרון, אין צורך לומר שאהבתי את הפוסט הזה מאד.
ג’אמיל צודק, אני חושבת. כמה שלורה חושבת שהיא זקוקה להצלה, וכמה שהמציל רוצה להצילה, זה לא יעבוד ככה. הרגל ההולמת היא סימפטום, זה ברור. צריך לעטוף ולקבל, לשבור את חד הקרן לא יועיל במאום הרי. ולא תמיד יש כח לכל הסאגה הזאת.
כשנכנסתי לקישור וראיתי את הצבעים והמילה “חד-קרן” חשבתי שנכנסתי בטעות לבלוג של מתבגרת רגישה 🙂
תתחדש.
את! לא ‘כפת לי שאת לא אוהבת את כל ההשתפכות הזאת, אני באמת מגעגעת.
ג’מיל, נוסטלגיה: כן, ברור לי שאתם צודקים. אבל לכולנו יש את הפנטזיות שלנו ולעיתים אנחנו מיישמים אותן על דמויות בספרות:)
ולא עבר חודש, אבל מצד שני, סך הכל הדבקתי משהו ממקום אחר, אז זה לא בדיוק נחשב, אני חושב.
מארץ’: מתבגרת רגישה זה אני. לא ידעת?
יש לי אזכור לחד-קרן מזכוכית בכתובת המייל שלי, אז זו לא כזו הפתעה:)
האמת היא שזה העיצוב (והשם) המקוריים של הבלוג.
מהימים שהייתי משנה את השם והמראה שלו בתדירות גבוהה יותר מאשר הייתי כותב פוסטים.
התחשק לי לשפץ פה קצת, לפני שאני באמת חוזר לכתוב.
מוטי, בין התגובה שלך (מס’ 4) לתגובה של מארצ’ (מס 3)- יש תגובה שלי שרק אני רואה כי היא “מחכה לאישור”. הכצעקתה?
ואגב, אחלה שיפוץ, באמת.
ולעניין החודש, ‘סתכל על זה איך שתרצה, עוד לא עבר, ותודה כבר.
טוב. מודה.
אישרתי את התגובה, לא ברור לי מה זה היה.
יאללה מארצ’, העם דורש שתחזרי לכתוב בלוג.
יש עכשיו את בלוגלי, שמה גם עם מפה אף אחד לא ימצא אותך.
תתחדש. עיצוב קצת אימו אבל נו, אתה בסדר.
איזה יופי מוטי
איזה פוסט מקסים מקסים מקסים.
וגם תתחדש על העיצוב
-זה לא נכון מה שאמרת על בלוגלי אגב. אותי מצאו-
תודה לשתיכן.
ליהיא, עוד בימי טוויטר (העליזים?) כבר הסכמנו שאני אימו בארון.
ומארג’, לא חוכמה. את שוברת שם את כל השיאים של התגובות והרייטינגים מדי יום.
שלום למתגעגעת! אני עוקבת מרחוק, באמת.
מיציתי קצת את הסוג הזה של כתיבה אינטרנטית. וזה גם עושה לי פיצול אישיות שאין לי כח אליו עכשיו.
ושלום גם למארג’ (?)
אוה.. אנחנו מכירות?
-שלום בכל מקרה, בעצם. סאמק על הנימוס שלי-
מוטי זה הכי כי אני מקווה לעשות קצת כסף מגוגל. בינתיים אני ב 34 דולר. בשאיפה יום יבוא ויהיו לי 40.
אני כזאת אהבלה. מארצ’, לא הבנתי איך התחלת להגיד מילים כמו ‘פוסט מקסים מקסים מקסים’. מארג’ ומארצ’ לא אותו אדם. רשמתי.
ברוך שובך.
היי סין.
שני ביקורים תוך פחות מחודש.
עכשיו באמת יש לי תמריץ לכתוב:)