הוכחה שהחיים שלי תקועים

אל”ף1 ואל”ף2 היו חברים שלי בתיכון.
את אל”ף1 פגשתי באוטובוס חזרה מלשכת גיוס בטבריה.
התחלנו לדבר על מוסיקה והוא סיפר לי שהוא אוהב את מגהדת’.
אני הייתי איש של מטאליקה, ככה שלא חשבתי שיש עתיד לקשר ביננו.
בכל זאת, נשארנו בקשר.
אחר כך הכרתי את אל”ף2.
בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא היה בחברת אל”ף אחד ושניהם היו בדרך לפיקדילי לגנוב דיסקים.
עניין נפוץ בחבר’ה (לא אצלי, מהשופליפטינג נגמלתי כמה שנים לפני כן).
אל”ף2 גם היה מאוד בקטע של מטאל אפל.
דת’, דום, גריינד, בלאק, גות’ ושאר שבדים.
עם הזמן הוא גם גרר את אל”ף1 והיות והתחלנו להסתובב ביחד לא מעט מה שאומר שגם אני נאלצתי לסבול.
my dying bride, at the gates, entombed, cynic, Burzum ואיזו להקה לא ברורה בשם ship of fools שהרושם שהשאירה על עולם המוסיקה שווה ערך לזה שהשאיר “דין” (אל תאמצו את הזכרון. תאמינו לי שהיה אחד כזה שהתחרה ב”אדם”) על המוזיקה בארץ.
אישית מעולם לא הייתי בקטע המטאליסטי.
כלומר, היו לי כמה פייבוריטיות משלי (ואת חלקן אני עדיין שומע).
ספולטורה, מטאליקה, Deicide, Fear factory, impaled nazarene וביוהאזארד.
רובן להקות מהירות ועצבניות ואילו המוסיקה של האלפ”ים היתה כל-כך איטית שהייתי מרגיש כנתון בסד עינויים צורמני.
אם לקצר סיפור ארוך ולא נורא מעניין, אני ואל”ף1 עדיין בקשר.
אל”ף1 גילה בחודשים האחרונים שיש דבר כזה אינטרנט.
אחרי חודשיים של הדרכה צמודה מצידי הוא למד סוף סוף להוריד שירים (בעיקר בסולסיק).
כמובן שכמו כל חובב מוסיקה שמגלה את נפלאות השיתוף, הוא משלים חסכים מהילדות.
וכך אני מוצא את עצמי בשבועיים האחרונים מקשיב לMy Dying Bride בכל פעם שאני אצל אל”ף1.
אני לא חושב שיש דבר רע בלהקשיב בגיל שלושים לאותה מוסיקה ששמעתי בתיכון.
את ניק קייב שמעתי כבר בגיל 13. את לו ריד גיליתי מאוד מוקדם, ובכלל אני מחשיב את הטעם שלי כלא רע בכלל כבר אז.
אף אחד בחנות הדיסקים המקומית לא שמע על rage against the machine לפני שביקשתי שיביאו את הדיסק שלהם (אל”ף1 אחראי על הבאת פרל ג’אם לחור הקטן שלנו, ועד היום לפעמים אנחנו משחקים במשחק ה”מי הביא איזו להקה לעיר”).
אני לא אוהב את הגטו הזה שאנשים מסוימים חיים בו לגבי העדפות של מוסיקה על פי גיל.
במדינות מתוקנות כמו ארה”ב אפשר לראות אנשים בגיל40 ו50 בהופעות של מטאליקה ואף אחד לא מרים גבה.
ועדיין, בכל פעם שאני אצל אל”ף1, שומע את My Dying Bride (שאגב, אני די מחבב ביחס לאחיותיהן לז’אנר), אני לא יכול לברוח מההרגשה של כמה החיים שלי נתקעו אי שם בעבר.
עם אותם אנשים ואותן עבודות ואותם חלומות שלא מתגשמים.

10 תגובות בנושא “הוכחה שהחיים שלי תקועים

  1. Moti

    זה בסדר.
    אני לא חושב שהם היו מספיק חכמים כדי להצליח עם זה.
    ובקשר ל”כלתי המתה”: היום הם נשמעים נדושים, אבל בזמן אמת זה היה אחרת.

  2. Moti

    ואני עדיין רואה את עצמי ככזה.
    אבל אני תמיד שמח לצטט את וולט ויטמן שאמר “האם אני סותר את עצמי? בסדר גמור, אני סותר את עצמי. אני עצום, אני מכיל המונים.” 🙂

  3. עידית

    אם תיקנת בפוסט אתה מוזמן גם למחוק את התגובה שלי וכך איש לא ידע. לא התכוונתי לעשות אאוטינג לאף אחד.
    ואם ההודעה המדהימה בטפשותה היתה מה שאני חושבת שהיא היתה – אז הנה סיבה אפשרית ללמה החיים שלך תקועים. כי אתה לא נחמד.

  4. Moti

    קודם כל, אני מאוד נחמד ויש שיגידו שזו הסיבה שהחיים שלי תקועים.
    כנראה שההודעה המדהימה בטפשותה לא היתה מה שאת חושבת.
    ובקשר לכל השאר, זה בסדר.
    בין כה וכה כבר הזכרתי אותו בעבר בבלוג.
    סתם קשה לי להחליט לגבי דברים מסוימים כמו האם להשתמש בשמות אמיתיים בבלוג או לא.

  5. עידית

    אה, זה לא היה “מה את נטפלת לשמות החברים שלי יא מטומטמת מי את בכלל”?
    חבל. כי רציתי להגיד ששנינו לא נחמדים והחיים של שנינו תקועים ושנינו אוהבים השיר שלנו.
    טוב, שניים מתוך שלושה.

  6. Moti

    הא. לא הסגנון שליי בכלל.
    טענות ושמות גנאי הם משהו שאני לרוב מפנה כלפי עצמי.
    נתנחם בשיר שלנו.

סגור לתגובות.