לעידן אלתרמן יש בלוג.
ולא סתם בלוג, אלא בלוג מוסיקלי.
ולא סתם בלוג מוזיקלי אלא בלוג מוזיקלי משובח!
הפוסט הראשון בבלוג נקרא על קו הזינוק ובחלק של תעודת הזהות המוזיקלית, הוא הזכיר את סצנת האוטובוס בסרט “כמעט מפורסמים”.
עכשיו, אני לא יודע אם כתבתי את זה כאן (אני די בטוח שכן), אבל כמעט מפורסמים הוא אחד הסרטים המועדפים עלי וסצנת האוטובוס היא האהובה עלי מתוכו.
להזכירכם (ולמי שלא ראה), הנער וויליאם מילר שמלווה את הלהקה כעיתונאי, נוכח בארוע מינורי שאיכשהו מביא להתפרצות של כל התסכולים שמתחת לפני השטח בין חברי הלהקה.
האגו, משחקי הכבוד, הזמר שמרגיש לא מוערך מספיק, הכעסים שצברו חברי הלהקה אחד כלפי השני ובמיוחד כלפי נגן הגיטרה המוכשר ראסל האמונד שנותן להם להרגיש שהם פחות טובים ממנו.
כשראסל עוזב את חבריו בזעם מאחור, הנער מלווה אותו עד שהם מוצאים עצמם במסיבה שמארגנים כמה ילדים מקומיים.
ראסל נוטל סמים ומשתטה (עומד על גג הבית וצועק שטויות כמו “אני אל מוזהב”).
אחר כך כשהHigh יורד ומגיע הדכאון, ראסל פונה נגד וויליאם עצמו ומאשים אותו בהיותו מרגל.
“האויב. הוא רושם הכל בעיניים שלו…”
המסכה של ראסל, הגיבור הנערץ של ווליאם, נתלשת.
חברי הלהקה מגיעים למקום וכולם עולים חזרה לאוטובוס המסע שלהם.
כולם שותקים ועדיין תחת השפעת המריבה ההיא והאוטובוס יוצא לדרכו.
ברקע אקורדים ראשונים מתוך השיר “רקדנית זעירה” של אלטון ג’ון.
הבסיסט, הלא הוא מרק קוזלק (Mark Kozelek) מהרכב ה Sadcore/Slowcore המעולה ציירי הבית האדום, מתחיל לשיר ולאט לאט מצטרפים האחרים ונדמה כאילו כל הכעסים נשכחו.
כאילו בכוחה של המוסיקה לרפא פצעים של הנשמה.

ודייב גרול עושה קאבר מחווה משעשע לאותו השיר (“בואו נדלג על כל הזבל ונגיע ישר לפזמון כמו בסצנת האוטובוס…”)