שני נושאים נדושים למדי.
כמו בסרט “בלוז” של ספייק לי כשהגיבור, נגן הסקסופון שמגלם דנזל וושינגטון מדבר אל הקהל ואומר בטון חצי מתבדח חצי מריר שמה שהעולם צריך זה לא עוד שיר אהבה.
אמת פשוטה.
למרות זאת, אני די בטוח שהעולם צריך עוד אהבה.
מצאתי את המילים כאן.
היינריך היינה כתב ושלמה טנאי (כנראה) שיפץ קצת בתרגום.
שפי ישי שהוא(או שהיה) בעלה של יהודית טמיר ששרה על רומיאו בימי מלחמת המפרץ הראשונה, הלחין.
כנראה לאלבום הסולו שיצא לו לפני די הרבה שנים.
אין לי שמץ של מושג איך הלחן נשמע, אבל התעוזה של להלחין טקסט של משורר, של היינריך היינה? אני מסיר את הכובע בפני אדם שלא מפחד לכוון גבוה.
אז הנה שיר על אהבה שכן מצליח להגיד משהו.
אהבה ושנאה
כמה הם עינו אותי,
הכעיסו עד צאת הנשמה,
אלה מרוב אהבה,
אלה מרוב שנאה.
הרעילו לי את הלחם,
ורעל מזגו אל כוסי,
אלה מרוב אהבה,
אלה מרוב שנאה.
אך זאת שיותר מכולם
עינתה וגרמה דאבה,
אותי לא שנאה מעולם,
ומעולם אותי לא אהבה.
מסכים איתך שהלחן יפה, בגלל זה הלחנתי אותו (בלחן שונה מזה של שפי ישי) ואני מבצע אותו בהופעות, מוזמן.
“לייב” ברדיו קול יזרעאל: http://www.youtube.com/watch?v=QhK2S-9mSaw
ועוד ביצוע, בהשקה של אתר “יקום תרבות”: http://www.youtube.com/watch?v=5Jc_dk_uYjg&NR=1
התככונתי, מסכים איתך שהשיר יפה…גם הלחן בעיני, וגם זה של שפי ישי.אם כי הוא לקח את זה לכיוון “רגוע” מדי לטעמי, יש בשיר הזה כאב מאוד גדול(גם אם הוא עצור ואצור במספר משפטים) שניסיתי להביע בגרסא שלי.