סימנדל מת ב13 בדצמבר, 1912.
איחרתי ביום.
אני יודע.
רציתי לכתוב את זה כבר אתמול, אבל כרגיל, לא הספקתי.
על הרומן שלי עם פרנץ.
רק עכשיו הצלחתי להגיע לזה.
בסוף יצא ארוך ומקושקש, אבל אני אפרסם בכל זאת.
גם ככה אני גונז יותר מדי פוסטים.

פרנץ סימנדל נחשב לאחד מגדולי נגני הקונטרה-בס בדורו.
יליד בוהמיה (1940)ששימש שנים ארוכות בתפקיד פרופסור בקונסרבטוריון של וינה.
אבל היום סימנדל זכור כמי שפיתח את מה שעד היום ידוע כNew Method for the string Bass.
למרות שחלפה לה מאה שלמה מאז נכתב ספר הלימוד המציג את השיטה שעד היום נחשבת ברוב מדינות העולם
לשיטה הדומיננטית בהוראת נגינה לנגני קונטרה-בס.
מה לי ולפרופסור מבוהמיה?
לפני מספר שנים, עברתי תקופה ארוכה שלא ניגנתי בכלל.
בשלב מסוים מכרתי את הבס החשמלי (איבנז) ולקחתי במקום גיטרה חשמלית (באותה חנות לא היתה אפשרות לקבל מזומן אלא זיכוי).
זה אמור היה להספיק כדי להשתעשע מדי פעם כשנחה הרוח.
אני לא מאוד מתלהב מגיטרות חשמליות.
כבר כתבתי בעבר בבלוג הזה שכל אידיוט יכול להרים גיטרה, לפרוט משהו ולהשמע טוב.
למעשה, אני מאוד נהנה לחזור על הטענה הזו, בעיקר כשאני ליד נגני גיטרה שמשום מה נוטים לגאוותנות יתרה.
בס זה כלי נגינה שונה שדורש איכויות אחרות, כמעט רוחניות לפעמים, כדי שהכלי והנגן יהיו במיטבם.
אבל אני נסחף כאן.
אני חושב שבמשך שנה לא ניגנתי על בס אחרי שנים ארוכות שגם אם לא הרבתי לנגן, תמיד היתה בס בהישג יד.
אני לא חושב שאני אהיה אי-פעם מוסיקאי מקצועי.
האמת? אני אפילו לא בטוח שאני כל-כך מוכשר.
לא הייתי במצבים שבהם הייתי צריך לבדוק מה אני שווה. תמיד כשניגנתי עם אחרים זה היה ג’ם סשנים לא מחייבים.
אני וחברים שמבינים שמדובר בסוג של אהבה, אבל לא יעוד.
אבל אני ממשיך לנגן.
אין שום דבר אחר בחיים שלי שעשיתי במשך כל-כך הרבה זמן.
זה משהו שנועדתי לעשות.
אני חושב שיותר משבחרתי לנגן בבס, נועדתי לזה.
לכשרון אין הרבה קשר לזה, למה שאני עושה, רק לאהבה לדבר.
לדוגמא, אם יאשה חפץ (למשל) היה מצליח כפי שהצליח אילו היה מנגן על חצוצרה?
לכולם ברור שהוא מגדולי נגני הכינור במאה העשרים.
אבל אם היה בוחר בכלי אחר שבו היה פחות מוכשר, אולי היה מתייאש ועוזב את עולם המוסיקה.
אני רוצה להאמין שלא, שמדובר ביותר ממזל או צריוף מקרים.
בכל אופן, בשלב מסוים הרגשתי שזה חסר לי.
אז קניתי בס חדשה.
אבל עדיין היה חסר לי משהו.
לנגן מוסיקת רוק ומטאל זה נחמד, אבל לא מאוד מאתגר ברוב הזמן.
התחלתי לקרוא ספרי מוסיקה. ספרים על מוסיקה.
רובם לא היו מאוד מספקים.
עד שמצאתי במקרה, בחנות ספרי מוסיקה שהיתה בתהליך חיסול של הספריה, את New Method for the Double Bass.
למרות שאני לא מנגן על קונטרה-בס, הרעב לקרוא כל דבר על הנושא, הביא אותי לקנות את הספר.הוא היה מאוד שונה מרוב ספרי הלימוד שנתקלתי בהם עד אז.
קודם כל הוא יצא בהוצאה שמעולם לא שמעתי עליה (היום אני יודע שהספר יצא במספר הוצאות ולי יש עותק שנחשב לפחות נפוץ), הדבר השני היה ההיקף.
רוב ספרי הלימוד הנפוצים היום מכסים מעט מאוד חומר(ועולים הרבה).
הספר הזה, על פניו, הכיל הרבה ידע.
הוא גם נראה מיושן.
בעמודים הראשונים היתה תמונה בשחור שלבן של אדם שהדגים עמידה בסיסית ואחיזה של קשת (ומביך להודות, עד אז לא ידעתי שמנגים עם קשת) של גארי קאר שאז היה תלמיד של אדם בשם סטוארט סאנקי (שעיבד מחדש חלק מהחומר הלימודי בספר) ועם השנים הפך למוסיקאי מוערך בזכות עצמו.
בספר נתקלתי לראשונה ביצירות כמו dance of the furies של גלוק, symphonie fantastique של ברליוז ויצירות אחרות.
מיותר לציין שבאותו שלב מוסיקה קלאסית לא היתה בדיוק הדבר שלי.
אבל רציתי לנגן את היצירות, והורדתי אותן מהרשת, ולאט לאט גיליתי שאני די נהנה מזה.
מהפליאה של להקשיב לתזמורת קלאסית, לנסות להבין מה כל כלי עושה, את המורכבות של היצירות.
כל הדברים שפעם שיעממו אותי למוות התגלו לי מחדש.
בהתחלה דרך התרגול בספר של סימנדל, ואחר כך ביצירות שלמדתי להכיר לבד.
גם אם ולא למדתי שום דבר אחר, לסימנדל אני שומר זכות ראשונים כמי שהוביל אותי ל”גילוי” של מוסיקה קלאסית.
עם הזמן השגתי דברים נוספים.
את החלק השני של הספר שקניתי (והפעם בהוצאה אנגלית\יפנית), וחוברת עם 30 אטיודים שחיבר.
זה בעצם רוב החומר הלימודי שניתן להשיג.
למרות החשיבות שלו כמחנך וממציא, הדברים שכתב לא השתמרו עם השנים.