ניצול עובדים במדינות כמו סין תמורת שכר מינימום בתנאים לא אנושיים זה לא עניין חדש ואני לא אסקור כאן את כל ההיסטוריה מ’נייק’ ועד בכלל.
כולם שמעו על זה, הרוב בוחרים להתעלם.
למי בכלל אכפת מהילד בן ה7 שעובד 12 שעות ביום כדי שאנחנו נלבש ג’ינס מאגניב.
אבל ‘אפל’ היא לא אחת מאלה, נכון?
חברה כל כך איכותית שנוסדה על ידי שני היפים לשעבר, שמביאה לעולם המחשוב את המראה הנקי, אסתטיקה של מודעות עצמית לדור חדש.
לא יכול להיות שהם מממנים עבדות.
מהמחיר שהם דורשים עבור המוצר שלהם כולל בוודאי בחישוב את החלק שהם מפרישים כדי שפועלי הייצור שלהם יוכלו לקבל משכורת הוגנת.
אולי לא כמו קהל היעד של מוצרי ‘אפל’, אבל קיום בכבוד.
לא יכול להיות אחרת.
אני לא קורא קבוע של הרגיסטר, למרות שהוא אתר אמין, תמיד יש בו הרגשה של מעט צהוב מדי.
אני כן אגיד לזכותו שהוא בהחלט מקיים את המוטו שלו שמצהיר על “לנשוך את היד המאכילה אותו” (כן, קלטתי את ההתחכמות במשפט האנגלי).
הערב קראתי בו מאמר המספר על איך באים אייפודים לעולם ומי בדיוק משלם את המחיר, ולא, זה לא מי שמגהץ את כרטיס האשראי תמורת סכום מופרז רק כדי לשאת בגאון את סמל התפוח הנגוס.
למען הדיוק, אני אציין שהמקור לכל הסיפור הוא תחקיר שעשו עיתון אחד והנושא עדיין בבדיקה.
הנה כמה היילייטס:60 שעות עבודה בשבוע לפחות (שזה אומר 10 שעות של ישיבה בפס ייצור של עבודה חד-גונית וסיזיפית), כ100 עובדים דחוסים בחדר, מניעת קשר עם העולם החיצוני.
אלפי עובדים שמרביתן הן נערות ונשים חסרות כל השכלה וכולם שבויים במתחם ענק שמשרת את ‘אפל’ כמו גם חברות אחרות.
על פי הדיווחים מדובר בקומפלקס ייצור המכיל כ200,000 עובדים וכ15% מכמות העובדים הזאת שייכת ל’אפל’.
מה יש ל’אפל’ להגיד? הם מכחישים .
בתור התחלה, הם טוענים שאין ניצול של עובדים קטינים (למיטב הבנתי, זו טענה שכלל לא הועלתה, מה גם שקטין נחשב לבגיר מגיל 16 בסין וזה קצת מגדיל את מרחב התמרון של מחברי הדו”ח).
נכון שנורא קל להפנות אצבע מאשימה כלפי החברה המערבית הנצלנית ויכול להיות ש’אפל’ באמת עשתה בדיקה מעמיקה וסתם נטפלים אליה.
אבל מצד שני, אני לא שוכח שלפעמים צריך לדעת לקרוא בין השורות ואת הדו”ח שהחוקרים של ‘אפל’ חיברו, אפשר לקרוא ביותר מאופן אחד.
התחקיר שלהם גילה שהעובדים זוכים לשכר מינימום מקומי, שלא מכריחים אף אחד לעבוד שעות נוספות (קרי:לא טוב להם?שיילכו לחפש עבודה אחרת), ועוד תוצאות שאיכשהו לא מצליחות לשכנע אותי.
בתור אחד שזכה לעבוד במקומות עבודה נצלניים כאלה ואחרים, אני מאוד מודע לאופן שבו תנאי הניצול יכולים להיות מסובבים בצורה כזאת שהמנצל מוצג כמלאך מיטיב והמנוצל בכלל צריך להיות אסיר תודה על תנאי העבדות שבהם הוא מתקיים.
דוגמא אחת שאני זוכר מהשנה הנוכחית היא מפעל אלקטרוניקה מאוד גדול שבפס הייצור שלו עובדים כ12 שעות ביום.
למי שחדש כאן, החל מחודש ינואר אני נטול עבודה קבועה ועברתי אי-אילו מקומות עבודה שהזכירו לי כמה דברים על המציאות הישראלית.
באחד מימי שישי בעל המפעל החליט שקצב הייצור לא מספיק מהיר.
הבעיה היתה שלא היו חומרי גלם לעבודה מסוימת, מה שגרם לעיכוב.
זו בעיה שהתחילה מלמעלה ולא בייצור עצמו.
אותו בעלים החליט שהצוות שעמד לסיים את עבודתו ולצאת הביתה למנוחת השבת, יישאר להשלים את מה שמלכתחילה לא היתה אשמתם שלא בוצע.
היות והיום היה שישי שבו עבדו עד השעה אחת, לאף אחד מהעובדים לא היה אוכל והמטבח של המפעל
לא היה פעיל.
העובדים הושארו עד השעה חמש (הם התחילו לעבוד בשעה 07:00) ללא מזון.
בנוסף, הם חזרו לעבוד ביום שבת.
וכדי להוסיף, ביום ראשון התחיל שבוע עבודה חדש ואותו צוות מסכן המשיך לעבוד מבלי שיקבל יום חופש אחד, עד ליום השבת שלאחר מכן.
כל זה בישראל 2006.
כמובן שלא מחזיקים אף אחד בכוח.
אבל כשיש משפחה, כשהשוק לא בדיוק שופע בהצעות עבודה אטרקטיביות, בטח לא באזור שבו גרתי, הלחץ המופעל על עובדים כאלה הוא עצום.
בהיות צעיר ופוחז ונטול משפחה לפרנס, יש את הפריבילגיה של לעזוב וזה מה שעשיתי.
לא הייתי שייך לצוות הספציפי הזה, אבל 12 שעות עבודה יומיות היו יותר ממה שהייתי מוכן לסבול.
הרי עזבתי עבודה ששעבדה אותי (לא פיזית ולא שעות ארוכות, אבל נתתי לאותה עבודה להשתלט על חיי וזו היתה אשמתי בלבד) ועזבתי על מנת שאוכל לפתח סוג של חיים שלא כוללים עבודה, חזרה הביתה לישון, וקימה מוקדם בבוקר לעבודה.
מעניין אם הפוסט הזה ימנע ממישהו לקנות ‘אייפוד’.