בזמן הנפילה הראשונה בחיפה הייתי בעבודה.
בניין משרדים בעיר התחתית, לא רחוק מבת-גלים.
המעליות בבניין התחילו לעבוד ותוך מספר דקות נדמה היה שהבניין ריק.
זו היתה הרגשה מוזרה, כמעט סוריאלסטית.
ירדתי לרחוב והכל נראה לי נורמלי ומוזר באותה עת.
מכוניות נסעו, מאפיות היו פתוחות.
זה היה ביום הראשון של הקטיושות.
חשבתי לחזור לקריות, אבל כשהשגתי את אחותי היא אמרה לי שאין אף אחד אצלה בבית.
היא לקחה את הילדים לאמא שלנו בנצרת עלית.
היא רצתה שאני אבוא גם.
בהתחלה התנגדתי.
לא חשבתי שיש לי מה לעשות כאן.
אבל היא בכתה, ואחר כך גם אמא שלי ואני החלטתי לא להיות קשה.
אחר כך התחילו אזעקות גם כאן.
בינתיים לא נפל כלום, אבל זה באוויר.
או ככה זה מרגיש.
בנצרת הערבית נפלו.
הייתי במונית לתל-אביב, הוא עצר לכמה דקות באזור שמכונה כאן “המוסכים”.
בערך חצי שעה מאוחר יותר, נפלו באזור הזה בדיוק קטיושות.
אני לא יורד למקלט כשיש אזעקה.
אני לא מפחד. אני לא מרגיש כלום.
מחר אולי תהיה הפסקת אש.
משהו בי לא רוצה.
אני עצוב על כל חייל שמת, אבל אני רוצה נקמה.
אני רוצה שישראל תמחק את לבנון מהמפה.
אני רוצה דם.
המלחמה שתסיים את כל המלחמות.
גם-כן שמאלני עוכר ישראל אני.
כל-כך הרבה פעמים קראו לי “בוגד”, “אוהב ערבים” ושאר שמות.
אני עדיין עומד מאחורי הדעות שלי דאז.
אבל כאן זה משהו אחר.
לפני כמה ימים האזעקה התחילה לעבוד בזמן שהייתי בחוץ.
הסירנה נמצאת קרוב מאוד למקום שהייתי בו.
הלב שלי התחיל לדפוק מהר.
פחדתי.
זה מוזר.
אני לא מוגן יותר כשאני בבית, אבל לא הרגשתי שום דבר שדומה להרגשה הזאת.
אני מתחיל לחשוב שאני עלול להיות חסר מזל.
שלוש אזעקות היום.
בשלושתן הייתי בחוץ.
אני מפחד.
אנחנו שבעה אנשים כאן.
אין לי איפה לנגן כאן.
אין לי איך לשמוע את המוסיקה שלי.
אין לי את המחשב שלי.
אני תמיד מתקלח אחרון.
אף פעם אין לי מים חמים ואני שונא מקלחות קרות.
אני אולי אעזוב את העבודה בחיפה ואחזור לכאן.
הציעו לי משהו.
אבל הייתי רק חודש בעבודה ההיא וחתמתי על חוזה לשנה.
אני לא יודע מה לעשות.
יותר מדי עבודות, מרגיש כמו יותר מדי מקומות שגרתי בהם בשנה אחת.
מטוסים עוברים כאן כל הלילה.
אני לא נרדם.