more like everybody else, you know, its a fun job, but its still a job.[…] There’s
gonna be another cat comin’ out,
looking like me, sounding like me next year. I know this. It’ll be a flipside
tell what you did someone trying to spin off like some[thing] serious.”
– Everlast-
הציטוט הזה לקוח משיר בשם Supertstar של ההרכב Cypress hill הרכב של ראפרים שגם אוהבים גיטרות.
למעשה, אחד מחברי ההרכב לוקח חלק בהרכב מטאל כשהוא לא בתפקיד עם החברים מסייפרס, ויותר מזה, סייפרס היל הקליטו אלבום שנקרא “חי בהופעה חיה בפילמור”.
קיים תקליט הופעה משובח של האחים אולמן.
להקת ראפ שמוציאה אלבום הופעה שמתכתב עם אלבום הופעה של אחת מלהקות הרוק-גיטרות המפורסמות של כל הזמנים?
הסמליות מדברת בעד עצמה כאן.
בשנת 2000 הקליטו סייפרס תקליט כפול שנקרא Skull & Bones. שצידו האחד הוקדש לראפ וצידו השני לרוק.
למעשה, גם לשיר שהזכרתי, Superstar, היו שתי גרסאות.
גרסת הרוק, הטובה יותר לטעמי, שכוללת קטע מראיון שנערך עם Everlast וגרסת הראפ שכללה ראיון עם אמינם.
מעניין ששני אלה הפכו מאוחר יותר לאויבים מרים וניהלו קרבות מילוליים מכוערים שהתבטאו גם במוסיקה שלהם.
בכל אופן, זו לא הפעם הראשונה שכוכבי רוק\ראפ תוקפים את העולם הזה שעל פניו, נתן להם כל-כך הרבה.
כבר ב1967 הקליטו ה Byrds שיר שנקרא So You Want To Be A Rock’N’Roll Star שאמר ש”אם אתה רוצה להיות כוכב רוקנ’רול’, אז תקשיב למה שיש לי להגיד. פשוט תקנה גיטרה חשמלית, קח את הזמן שלך ותלמד לנגן.
אחר כך הם מדברים על המחיר.
כמה שנים מאוחר יותר, כתבו הEagles, שיר קטן בשם hotel California שיש רבים המאמינים שעוסק בעבודת השטן.
פירוש נוסף ומקובל יותר הוא שהשיר עוסק בעצם בלהיות כוכב רוק, בהרס עצמי שמתלווה לכוכבות הזאת לעיתים כל-כך קרובות.
“ההתבהמות של כוכבי רוק” כפי שהגדיר זאת מישהו.
בכל אופן, אנחנו בFast forward machine וחזרנו לשנת 2006.
כבר לא צריך לקנות גיטרה וללמוד לנגן.
אפשר לנסות את המזל בריאליטי.
רוקסטאר:סובפרנובה היא העונה השניה של תוכנית הריאליטי “רוקסטאר”.
העונה הראשונה ליוותה את חברי להקת הרוק האוסטרלית Inxs, שחיפשו מחליף לסולנם המנוח מייקל האצ’ינס שנמצא תלוי לפני מספר שנים במה שהוא ספק התאבדות, ספק תאונה הקשורה למשחקי שליטה וסקס.
ככל הנראה לא מצאו בהפקה להקה גדולה מספיק שאיבדה סולם בנסיבות טראגיות (או לפחות לא להקה שהיתה מוכנה לשתף פעולה, כי כידוע, בעולם המוסיקה לא חסרות מיתות וטרגדיות), החליטו להקים להקה משלהם.
לשם כך אספו נבחרת מכובדת של כאלה שפעם היו גדולים והיום עיקר עיסוקם הוא בפרויקטים שוליים שרק מעריצים שרופים מכירים וגם זה לא בטוח.
דייב נבארו (מתהילת “גיינ’ס אדיקסן” וקצת מהפפרז), טומי לי (“מוטלי קרו”, בעלה שלעבר של פמלה אנדרסון), גילבי קלארק (גיטריסט “רובים ושושנים”) ואחרון חביב, ג’ייסון ניוסטד, נגן הבס לשעבר של מטאליקה, האיש שבהשראתו עברתי את שנות חטיבת הביניים עם תספורת מוזרה שכללה שער ארוך מלמעלה וגלאח נרחב באזור הצדעיים.
מכל אלה, יש משהו מאוד מכאיב בלראות אותו בין כל תאבי התהילה האחרים, אבל לזכותו יאמר שהוא הוגן ומתון ומותק ולא גורם לי להתבייש קצת בשבילו.
המתמודדים לא צריכים לעמוד במשימות ביזאריות, אלא בעיקר לשיר.
ואם כבר העירוב הלא קדוש בין רוק וריאליטי.
ערוץ vh1 מתגלה לי כבחירה הכי טובה לבילוי ערב שישי.
הערב מצאתי שם תוכנית שמכנסת חמישה כוכבי רוק על מנת שיכתבו מספיק שירים בכדי להעמיד הופעה תוך 12 יום.
הסולן הוא סבסטיאן באך, לשעבר הסולן הבלונדיני של סקיד רואו שהיו להקת hair metal, אבל יחסית היו בסדר.
נגן הגיטרה המובילה הוא טד ניוג’נט. גיבור גיטרה משנות ה70.
טיפוס הרד-נק האורגינלי.
פעם אחרונה ששמעתי עליו היתה כשהוציא ספר בישול שמסביר מה בדיוק עושים עם הבשר שזה עתה צדת או דרסת.
מספר שלוש הוא ג’ייסון בונהאם.
אני מנחש עלפי השם ועל פי הסגנון שזה הבן של ג’ון (המתופף המנוח של לד-זפלין).
על גיטרת הלווי מופקד סקוט איאן מAnthrax שיחד עם Slayer ומטאליקה, היוו את השילוש הקדוש של הת’ראש מטאל בשנות ה80 (ויסלחו לי חובב מגאדת’)
אחרון חביב, ושוב, זה שמבאס אותי לראות, הוא אוון סיינפלד מBiohazard (פוסט נפרד בדרך).
עוד דמות עם מקום של כבוד בהשכלתי המוסיקלית.
וגם כאן, כמו ג’ייסון ניוסטד ברוקסטאר, הוא לא מבייש את הפירמה.
בעוד סבסטיאן באך עסוק בלהשתכר, אוון עסוק בלתת בראש, לצעוק ולהנהיג את ההרכב על שלל טיפוסיו ההדוניסטיים.
בשלב מסוים זה הגיע לפיצוץ, כי החברים בלהקה עסוקים מדי מלהנות מהביקורים במועדוני חשפנות, הטירה המפוארת שבה שיכנו אותם, הטבחית היפה עם השם והמבטא המוזרים, ואוון הוא אוון.
איש של אמת.
לא נעימה ככל שתהיה.
“מתישהו, מישהו, יצטרך להגיד למישהו אחר שהוא גרוע”, הוא מסכם את החזרה הראשונה כשכל החברים עדיין תחת הרושם שהם באו לבלות ולא לעבוד.
כתבת איפשהו (בפוסט של היומולדת שלך, ומזל טוב באיחור ממני) שמי שגדל על תרבות הרוק התחנך על ברכי האמונה שהעולם שייך לצעירים.
שני דברים בקשר לזה: הזדקנות ממש לא מקובלת על הנשמה או על הנפש. נדמה לי שזה היה הסופר סומרסט מוהם שאמר, כשהיה כבר בן 80 בערך, שלא חשוב מי נמצא סביבו, הוא תמיד מרגיש הכי צעיר בחדר. היום, בעת בלותי, אני שותפה מלאה לתחושה הזאת. אני תמיד הכי צעירה. וכנראה שגם בני השמונים והתשעים סביבי מרגישים כך. כו-לם.
והדבר השני הוא, שלמזלנו חלק נכבד מאותם רוקיסטים, אלה ששרדו ולא נשפכו אחרי מנת יתר, הפכו גם הם זקנים.
זה מקל מאד על ההזדקנות, לא? לראות את רוג’ר ווטרז, את פול סיימון, את מיק ג’אגר, והשאר ממלאים אולמות ואיצטדיונים.
הרוק זקן כבר, שפירית! רק אתה צעיר לנצח!
אוון סיינפלד סטול מיי טדיבר.
גם אני ראיתי את התכנית הזו אתמול בלילה! עוד לא גיבשתי דיעה עליה, אבל בסך הכל נראית תכנית נחמדה, שאני בספק אם תעניין אנשים שלא מכירים את פועלם של העוסקים בדבר…