כבר הזהרתי בעבר על כל מיני פיגורות אייטיז שמתקמבקות להם.
הנה עוד שם לרשימה.
דיוויד לי רות’.
מבכירי הhair metal וסולן ‘ואן-היילן’ לשעבר שחשב שהוא יכול לעשות את זה טוב יותר לבד וגילה שהעולם מלא בגברים שמצווחים בקול גבוה, לובשים בגדי עור צמודים ותסרוקות שאחראיות באופן ישיר על הרס האוזון.
או בקיצור, יש כמוהו אלף בשני סנט וזו הגיטרה של אדי שעשתה את ההבדל בינו לבין עוד קורבן אופנה בלוס אנג’לס של שנות השמונים.
אבל אני לא אתעכב על הפרטים כי הסיפור על כוכב שהשתן עלה לו לראש כל-כך מוכר וכל-כך לא מעניין.
אז עכשיו הוא לוקח חלק בטריביוט חדש ל’ואן-היילן’ שנקרא,” לפרוט עם השטן:הצד הדרומי של ‘ואן-היילן'” וכולו עיבודי קאנטרי.
האלבום כולל את מיטב נגני הקאנטרי בארה”ב (כך על פי האתר).
האמת? ממ ששמעתי עד עכשיו זה נשמע לא רע בכלל.
ודיוויד לי רות’ נראה יחסית בסדר.
כלומר, המראה שלו כיום הוא של מנחה בינגו בערבי כנסיה, אבל בהתחשב בכמה רע הטעם שלו היה פעם, אין אלא לברך על השינוי.
דייויד לי רות’ אז:
ודיוויד לי רות’ היום:
אוי, הוא נראה מ-צ-ו-י-י-ן! 🙂
תראה, בסך הכל, אם אתה מוריד את הפוזה והנצנצים של ואן הלן ובעיקר שלו, אפשר לקבל כמה שירים טובים מאד. הארד רוק פופי ולחנים קליטים שאפשר בהחלט להסתדר איתם, אם תשאל אותי. בכל אופן האלבום הזה נשמע מגניב לאללה. I like.
כן, יש בזה משהו.
ולמרות שאולי זה לא הובן מהפוסט (והיות ולא התייחסתי ללהקה), אני מחבב את ‘ואן היילן’ בעיקר מתקופת סמי האגר שם הם נולדו מחדש (במובן מסוים) כשהמוסיקה קיבלה משקל גדול יותר וכל הגלאם הזה נדחק לשוליים.