מוריסי כתב את זה על הרכב בשם James.
ההרכב חימם את ההופעה של ‘הסמיתס’ ומוריסי הכריז שהם “הלהקה הכי טובה בעולם”.
עברו השנים ומוריסי הוכיח שאצלו אין גוונים של אפור. הוא אוהב או שונא והכל בעוצמות מעוררות השתאות.
אז הוא כתב עליהם שיר שנקרא “אנחנו שונאים שחברים שלנו מצליחים”.
לא מזמן שמעתי שחבר שלי מצליח.
טוב, אני לא אקרא לו חבר בדיוק, אבל מישהו שאני מכיר מספיק טוב.
שכן לשעבר, ניגנו קצת ביחד, החלפנו מוסיקה.
מכרים.
מסתבר שהוא כתב שני שירים לאלבום שזכה בכל מיני זהב ופלטינה בשנה שעברה.
אני שמח להגיד שאני ממש לא שונא שהוא מצליח.
להפך, אני די שמח.
עקבתי אחרי הקריירה שלו, הלהקה שהוא היה חבר בה במשך שנים, ראיתי איך הם נלחמים ונלחמים ולא מגיעים לכלום למרות שהיו חתומים בחברת תקליטים.
הם הקליטו, גנזו, הקליטו, שוב גנזו, החליפו חברת תקליטים, בסוף יצא להם דיסק והם אפילו קיבלו (יחסית) הרבה השמעות ברדיו ובערוץ 24.
אבל הדיסק כנראה לא נמכר היטב והלהקה כולה, אחרי כל שנות המאבק, נכנסה לאיזה קפאון.
אז הוא כתב שירים לזמרת הזו, נתן שירים לעוד כמה אחרים, ואם לא במסגרת הלהקה, אני שמח שלפחות ככותב שירים הוא זוכה להצלחה מסוימת.
גם בגלל שהוא מוכשר, גם בגלל שהוא נשמה טובה.
הנה ג’יימס.
שיר טוב (ואפילו מוכר)..
בחיים לא היה או יהיה לי אומץ ללכת ככה נגד כל הסיכויים כמו להקות רוק, אני יכול להבין אנשים שמתפקדים בתנאים כלכליים קשים ו/או ללא בטחון כלכלי אבל להמשיך ככה שנים על גבי שנים עם שום דבר מלבד אמונה עצמית (?) או אני לא יודע מה.. זה ראוי להערכה.
ראשית כל, לאנשים מסוימים זה לא כאילו הברירה היא בין לעסוק באומנות לבין להיות מהנדס ורוב האנשים שאני מכיר בין כה וכה נאבקים כלכלית במידה כזו או אחרת.
אז גם הוא מאלה, והמוסיקה היא פשוט משהו שקיים בנוסף.
אם לא המוסיקה הוא סך הכל היה עוד אדם שנאבק להרים את הראש מעל המים.
אז כנראה שעל פניו זה פחות דרמטי, למרות שיש גם את אלה שעוזבים הכל וחיים רק את המוסיקה.
בארץ אין כאלה כמעט, כי זה פשוט בלתי אפשרי לחיות ממוסיקה (אני לא מדבר על אלה שמקבלים תקליטי זהב ומופיעים בבימות יום העצמאות, הם עדיין לא מייצגים את הרוב)