מסוג הדברים שצריך להרוג כשהם עוד קטנים.
מסתבר שלהקת Poison עושה קאמבק.
וזה לא נשמע טוב יותר מאשר בפעם הראשונה.
תזכורת: Poison שייכים לז’אנר להקות השיער של שנות השמונים.
הרבה שיער, הרבה סולואי גיטרה מצועצעים, הרבה “בייבי, בייבי” ובגדי עור צמודים, רצוי בדוגמה מנומרת.
רבות דובר על כך שהאלבום Nevermind של נירוונה העיף את מייקל ג’קסון מראש מצעד התקליטים ועל כמה שזה סימלי.
שוכחים שעל הדרך הוא סיים את עידן השיער המנופח ברוק.
אך לא לעולם חוסן, מסתבר.
אלו שאינם יודעים את עברם נידונים לחזור עליו ועושה רושם שזוועות העבר נשכחו.
עם אלבום חדש שהוא למעשה אוסף (קרי:מיחזור של העבר) וכמה שירים חדשים שרק מעריצים שרופים יוכלו לבדל ביניהם לבין השירים שנכתבו לפני 20 שנה מבחינת הסגנון, עושה רושם שאחד הסיוטים הגדולים שלי מתחיל לקרום עור וגידים.
שנות השמונים שוב כאן.
הכינו את החותלות, אוליביה ניוטון ג’ון מאחוריכם והיא רוצה שתחחילו להיות פיזיקליים.
נקודת זכות אחת בכל זאת לזכות הלהקה.
בסרט “המסע המוזר של ביל וטד” (לא טעיתי בשם, נכון?)
עומדים טד (קיאנו ריבס הצעיר) וביל (איזה בלונדיני אחד) בשערי גן-עדן ונוקשים.
כדי להכנס הם צריכים לענות על שאלה אחת פשוטה.
מה משמעות החיים.
טד נעמד מול השואל ובשיא הפאתוס פוצח בדיקלום:
Just like every night has its dawn
Just like every cowboy sings his sad, sad song
Every rose has its thorn
ואמרו אמן.
לא לא לא, השיא היה האיחוד של מוטלי קרו, אני מבקשת, אוי ואבוי. אחד הסלוגנים שאימצתי לחיקי במשך השנים הוא: “אם הלהקה נראית בדיוק כמו המעריצות שלה, אז יש לנו כאן בעייה”. אז כן, יש לנו כאן בעייה גדולה. מאד. תודה על האזהרה המוקדמת, אני בורחת למקלט. 🙂
מוטלי קרו מתאחדים?
ידעתי!!!ידעתי!!!! שנות השמונים חוזרות!!!
תקחו איתכם רק מה שהכרחי ותברחו לאי בודד.
למען האמת עין סערת המוטלי כבר עברה עם אלבום שהוציאו לפני שנה, כאשר הקאמבק הגדול שלהם אל תוך המילניום החדש היה ב2000 עם New Tatoo וכלל שיר שנקרא, שים לב, Punched in the Teeth by Love. או-יה! היה על זה גם סיקור בVH1 והתלוו לווינס ניל במספרה ובחדר כושר ובכל מיני מקומות שפוסי-מטאלס הולכים אליהם. מה שמצחיק הוא שגם אחרי מליון שנה וכפול 10 בירות וקמטים הם התעקשו להכנס לאותם בגדים ואותה פוזה. בלעחס.
ועדיין הכל בגבולות הנסבל, כשמשווים אותם לג’ין סימונס שמן, לא מאופר והכי גרוע: משתתף בתוכניות ריאליטי. למי מכם שלא ראה, ג’ין דנן מקבל משימה לקחת בכל פעם תחת חסותו המזדקנת כתה של ילדים (ילדים!) חובבי מוסיקה קלאסית מבתי ספר פרטיים באנגליה וארה”ב, ולהפוך אותם ללהקת רוק זועפת ובועטת.
ראיתי את שתי העונות.
זה היה מאולץ ולא ממש מעניין.
והאמת שגם לא נורא מקורי.
ראיתי בעיקר מתוך מחשבה שאולי בכל זאת יהיה מעניין.
אני חושב שבקרוב אני אתחיל בפרויקט הקאמבקים שאף אחד לא רוצה לראות.
ראיתי אותם אתמול בלילה אצל ג’יי לנו. פחות נורא מכפי שאפשר לדמיין.
עוד זקנים עם גיטרה. יש הרבה כאלה.
אאאהההההההה! *רץ, צורח, מנופף בידיים*