אני לא מצליח להרדם.
אולי החום.
אולי הכאב בצד שמאל של החזה, איפה שהלב (לא כאב מטפורי, ממש כאב).
אני מקשיב בלופ לז’קלין דו-פרה מבצעת את הקונצ’רטו לצ’לו מאת אלגאר, שבעצמו יחגוג יום הולדת 150 ב2007.
“כרטיס הביקור של ז’קלין דו-פרה והישגה המוקלט הגדול ביותר” כתוב על העטיפה.
הוקלט ב1965.
ארבעים ואחת שנים מאז שהיצירה הזאת הוקלטה על ידי הפנומאנית שחייתה רק ארבעים ושתיים שנים לפני שנכנעה לטרשת נפוצה.
הצ’לו הוא כלי נפלא מוזר בעיני.
הוא נדמה לי כ-נשי מאוד.
הוא עדין, מתוחכם, ועם זאת מאוד חזק. בעל עוצמה מהסוג שקשה להאמין שנובעת ממנו. לפעמים.
ועם זאת הבולטים בנגניו הם גברים.
ואולי דווקא המאפיינים הנשים של הכלי זו הסיבה שזה שילוב מוצלח.
להורדת הקטע.
אהמ. לא מכיר אותה (לבושתי מסתבר). סיקרנת אותי, אני אבדוק בקרוב..
אפילו לא השם? איך אפשר?
תבדוק.
זה יעשה לך טוב בנשמה.
אפשר – הבורות הקלאסית שלי חוגגת..
גברים?
כמעט כל הפרפורמרים הגדולים במוסיקה הקלאסית (וגם מנצחים) הם גברים,
בלי קשר לכלי.
יכול להיות שבני גילנו חושבים על צ’לו ככלי נשי בגלל ג’ולי מ”תהילה”?
ואם יורשה לי, המלצה נוספת לגבי Jacqueline du Pré:
ה”סופר-גרופ” של המוסיקה הקלאסית בביצוע לחמישיית דג השמך של שוברט.
יצחק פרלמן, זובין מהטה ,פנחס צוקרמן,ז’קלין די פרה ודניאל ברנבוים (שהיה בעלה), בביצעו מופלא מנשת 1970 ליצירה.
לצ’לו יש דימוי מאוד סקסי ומן הסתם, לחלקנו זה מתקשר גם לג’ולי (ואחרות), אבל לא זו הסיבה שאני רואה בו כלי עם מאפיינים נשים.