שיעור ספרות בארבעה חלקים (או יותר).
חלק א’.

מתוך ‘יורחי הדבש’ מאת צ’אק קינדר.

“בעודך טרודה בענייניך קיבלנו את החשבון,” אמר ראלף.
“נפלא, ” אליס אן אמרה ומשכה בכתפיה. היא סחררה את המרגריטה שלה.
“את יודעת, ” אמר ראלף, “נדמה לי שלסטייק שלי היה טעם של נתח ישן של עז מבושלת.”
“אני דווקא חיבבתי את מה שאכלתי, מה שזה לא היה,” אמרה ג’ודי.
“את אכלת פסטיציו עם קימה, מתוקה, ” אמרה אליס אן.
“טוב, אני אהבתי מאוד את המוסאקה שלי, ” אמר ג’ים וחייך לראלף בחיוך אווילי.
“מו-שק-קקה, יותר נכון,” אמר ראלף. “אני שונא את הכאילו מסעדה הזאת כמו שבחיים שלי שלי לא שנאתי מקום כזה.”
“תתעלמו ממנו, אנשים, ” אמרה אליס אן. “הוא בסך הכל חוטף את אחד ההתקפים הקטנים שלו.
לא היה לו מספיק דימיון להזמין משהו אתני ועכשיו הוא מעקם את האף.
ראלף נטל את החשבון מהמגשית ובדק אותו שוב ושוב לאור הנר.
“לא,” אמר ראלף והשיב את החשבון אל המגשית.
“לא, ראלף?” אמרה אליס אן. “לא?”
“לא ולא,” אמר ראלף וצחקק. “לא, אני לא מתכונן לשלם את זה.”
“מצחיק מאוד, חביבי,” אמרה אליס אן. “רק ששכחתי לצחוק.”
“אני רציני, ” אמר ראלף וצחקק. “לא מהכיס שלי.”
“אה, אז מי ישלם?” ג’ים ממש התסקרן לדעת. “אני לא רואה את ג’ון צ’יבר הזקן בשום מקום.”
“אני לא יודע, ” אמר ראלף. “לא אני, זה בטוח. זה לא החשבון שלי. אני לא רואה את השם שלי בשום מקום על החשבון הזה.”
“היי, חביבי,” אמר ג’ים, “כל העסק אמור להיות על חשבונך. זה מה שאליס אן אמרה!”
“לא איכפת לי. לא מהכיס שלי. אני שונא את המסעדה הזאת. המסעדה הזזאת מסריחה. המסעדה הזאת מצחינה כמובית השחי של זורבה.”
“אל תשימו לב אליו, אנשים, ” אמרה אליס אן והציתה סיגריה”. “חתן השמחה שלנו פשוט מחוק כהרגלו, ועושה רוח.”
“לסטייק שלי היה טעם של עז,” אמר ראלף. “יש לי סטנדרטים משלי. התפריט הזה לא מקובל עלי.”
“אל תדאגו בחורים,” אמרה אליס אן. “אני מחזיקת הפלסטיק בכאילו-משפחה הזאת”.
“אבל לא הערב, את לא.” אמר ראלף.
“חזור שנית, דובשן שלי, ” אמרה אליס אן.
“שורי וראי,” אמר ראלף.
אליס אן מעכה וכיבתה את הסיגריה לאטה. היא החליקה את ארנק השטרות שלה מתיק היד ופתחה אותו במדור הכרטיסים.
“מחוכם מאוד, ראלפי, ” אמרה אליס אן.
“אני פשוט לא מאמינה לפעמים. הפעם הגעת לשפל מדרגה שלא היה כמותו. בסדר ראלף, סצינה, זה מה שאתה רוצה? תרשה לי לעזור לך בסצינה, זה העניין?”
“היי, שניכם שם, ” אמר ג’ים.
“למה שלא נשתתף כולנו?” הציעה ג’ודי ופתחה את הארנק שלה.
“נדמה לי שלבו היקר של ראלף חפץ בסצנה פומבית, ” אמרה אליס אן.
“אני לא אסלח לעצמי אם אני אאכזב את חתן השמחה. אחרי זיון החסד המדהים ההוא שנמשך שש שניות אני מרגישה שאני חייבת משהו לבחור. ראלף פשוט חי בשביל סצנות פומביות, אתם מבינים. הן מספקות לו חומר לכתיבה, אחרי הכול. אחרי הכול אם ראלף היה יכול לסמוך רק על הדימיון שלו כדי לכתוב, לאן הוא היה מגיע?”
“לא אכפת לי,” אמר ראלף. “תרעישי עולמות. קדימה, תזרקי כמה כסאות ושולחנות.. נראה לאן זה יביא אותך.
אותי אף אחד לא מכיר כאן. אני מעולם עוד לא הייתי במקום המסריח הזה. לא כמוך וכמו הרומיאו הים-תיכוני שלך, מי שהוא לא יהיה. אני פשוט יכול לראות את התיש הים תיכוני הזה מול העיניים. גס וכהה, עם זרועות שעירות, משופם. מבאיש משום וזיתים ואנשובי. נשימה כמו גבינת פטה.”
“נראה שהחתול שלנו יצא מהשק,” אמרה אליס אן. “תגיד, ראלף, כמה זמן אתה עוקב אחרי ואחרי זורבה?”
“זורבה!” געה ראלף. “זה כבר יותר מדי!”
“נו, בחייכם,” אמר ג’ים.
“יש לי רק שבעה דולר,” אמרה ג’ודי.
“היי, תקשיב חביבי, ” אמר ג’ים. “אין לנו בכלל כרטיסי אשראי ואין לי פה פנקס צ’קים, אחרת בשמחה הייתי משלם את החשבון בעצמי”.
“אני בטוח בזה,” אמר ראלף, ואז לפת את זרועה של אליס אן וסינן, “זורבה, אליס אן? זורבה?”
“הייתי משלם!” ג’ים אמר לראלף. “אולי תיגש ותשלם, וכשנגיע הביתה אני אכתוב לך צ’ק. מה תגיד על זה?”?
“אני בעצמי אכתוב לך צ’ק כשנגיע הביתה,” אמרה ג’ודי. וראלף, היא אמרה, “אתה יודע שאני אעמוד במילה שלי.”
“אתם פשוט לא קולטים אתהתמונה,” אמר ראלף.
“אני לא יכול להשתמש בפלסטיק הזה גם אם הייתי רוצה. הם יבדקו אותו, אני יודע את זה. ואז הם יקרא למשטרת הפלסטיק. או לכל הפחות, אני לא מתלוצץ אתכם, הם יחזירו לנו את הכרטיס במגשית קטנה, גזור לחתיכות.”
“לעזאזל איתך, ראלף, אל תהיה כל-כך פרנואיד,” אמרה אליס אן. “אין להם שום סיבה לבדוק את הכרטיס הזה.
“יש להם את כל הסיבות בעולם. את כבר היית כאן. יחד עם זורבה. זורבה התיש. רק אלוהים יודע כמה צ’קים בלי כיסוי כבר פיזרת במקום הפתטי הזה.”
“ראלף,” אמרה אליס אן, למה עישנת את החומר לפני שנכנסו הנה? אסור לך גם לעשן וגם לשתות. אתה תמיד נהיה כזה פרנואיד, לעזאזל.”
“הם יגזרו את הכרטיס,” אמר ראלף. “זאת האמת. אני יודע שזה יקרה לנו עוד פעם. אניפשוט מרגיש את זה בעצמות.”
“זה מטופש לגמרי, ” אמרה ג’ודי. זה יום הנישואים שלכם, אל תשכחו.”
“איזו שאלה,” אמר אליס אן. “אני נהנית מכל רגע.
“טוב, ידידי, מה אתה מציע?” ג’ים שאל את ראלף. “מי הולך לשטוף כלים?”
“אולי פשוט נלך וזהו?” הציע ראלף. “אתם יודעים, ניעלם כאילו בלעה אותנו האדמה. מה שאליס אן אמרה שהיינו צריכים לעשות אז עם ג’ון צ’יבר. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאנחנו עושים דבר כזה, בכל אופן.”
“יום נישואים שמח, אנשים, ” אמרה אליס אן והרימה את כוס השמפניה הריקה שלה. “טוב, ראלף, אני חייבת להודות שלהבריז מבלי לשלם את החשבון על ארוחת יום נישואים נראה משום מה כל-כך מתאים לנו.”
“אני לא מוכנה לעשות דבר כזה,” אמרה ג’ודי בתרעומת.
ג’ים נטל את החשבון מהמגשית הקטנה והמיץ בו.
“אוקיי, ראלף, ” אמר ג’ים, “מה התוכנית שלך?”
“ג’ים!” צפצפה ג’ודי, “אפילו אל תחשוב על זה.”
“כולנו יחד בסירה הזאת, ” אמר ראלף. “אל תשכחו את זה”.
“אל תדאגי,” ג’ים אמר לאשתו הראשונה, “אני לא אלשין עליך למלווין.”
“למי?” שאל ראלף.
“ג’ים, בבקשה,” אמרה ג’ודי.
“אחד, חבר של זורבה,” ג’ים אמר לראלף.
“זה יהיה גילוי של קוצר דימיון אם לא נבריז על החשבון הזה,” אמר ראלף. “אם יורשה לי לטבוע ביטוי. היי, זה יהיה פשוט. אני אזמין עוד שמפניה, אני אזמין עוד שמפניה, מבינים? מאמ’ס הפעם.
שני בקבוקי מאמ’ס. כאילו החלטנו לחגוג עוד קצת.
כאילו החלטנו שהערב עוד צעיר. כאילו החלטנו שהחיים קצרים מדי בשביל לא לחגוג עד להודעה חדשה.
אז אחרי כמה הרמות כוסית, אתם שניכם תקומו ותצאו. כאילו אתם פשוט פורשים לפנינו, הזוג החוגג. כאילו אמרתם לבייביסיטר שתהיו בבית קצת לפני ההודעה החדשה.
אחר כך אתם נוסעים בנחת החוצה ומחממים את האוטו ופשוט מחכים לנו שנברח בלי להותיר עקבות.
אתם מבינים? שניכם אפילו לא ממש מעורבים בכל זה.
רק תחכו לנו בחוץ, מוכנים לתת גז בהתרעה שך רגע. פשוט תהיו מוכנים לזנק בבת אחת. בחריקת צמיגים, אם צריך.
אחרי זה אליס אן יכולה להעמיד פנים שהיא הולכת שוב לשירותי הבנות, הא, לעוד איזה חרבון מרתוני, ובמקום זה פשוט לחמוק החוצה דרך הדלת שליד הבר. ואז אני אחמוק החוצה. אני אהיה האחרון בשטח.
כבר חשבתי על תוכנית פשוטה ובטוחה. משחק ילדים. אליס אן ואני עשינו את זה עשרות פעמים.”
“חברה, אתם יודעים שהופעתי פעם בהצגה באוף ברודווי?” שאלה אליס אן.
באמת. כמה פעמים סיפרתי לכם את זה? אבל זה נכון. יכלו להיות לי חיים אחרים.”