בתור התחלה, חומר רקע על הספר ‘יורחי הדבש’ בבלוג של הספרנית הדילטנטית.
אני רק אגיד, למען הסדר הטוב, שהדמויות של ראלף ואליס-אן מבוססות על הסופר ריימונד קארבר ואשתו הראשונה, מארי-אן.
הדבר שמשך את תשומת ליבי בסצנה המובאת זה התהליך של מה שנראה, על פני השטח לפחות, כהתפרקות פתאומית וכמעט מוחלטת.
הזוג שחוגג יום נישואים במסעדה יקרה.
הבחירה במסעדה היא לא מקרית.
לכאן מגיעה האישה עם המאהב שלה.
היא כמובן לא יודעת שזו הסיבה שזו המסעדה שנבחרה לארח את הארוע.
הבעל מסרב לשלם את החשבון וכשהאשה, אליס-אן, עומדת לשלם את החשבון עם כרטיס האשראי שהיא המופקדת עליו במשפחה (“אני מחזיקת הפלסטיק בכאילו-משפחה הזאת”) היא מגלה שהכרטיס לא ברשותה והאשם הוא ראלף, בעלה המקורנן.
מהרגע הזה, מה שהיה אמור להיות רגע שמח, מתדרדר וחושף במהירות את כל הסדקים בין בני הזוג ראלף ואליס-אן קרופורד.
אם עד עכשיו, תיעוד החיים שלהם, על הבגידות ועל השתייה, וכל מה שמסביב, נראה כמו משהו שאולי אפשר לעבור עליו לסדר היום, כאן הכל מתפוצץ להם בפרצוף.
חיים שבהם אין רגעים של חסד וחמלה, ובפעמים הנדירות שיש, זה תמיד הופך להטחות אשמה וכעס.
עכשיו דברים אחרים עולים.
אליס-אן אומרת שבעלה מחפש לגרום לסצנה, וזה מכוון.
“נדמה לי שלבו היקר של ראלף חפץ בסצנה פומבית, ” אמרה אליס אן.
“אני לא אסלח לעצמי אם אני אאכזב את חתן השמחה. אחרי זיון החסד המדהים ההוא שנמשך שש שניות אני מרגישה שאני חייבת משהו לבחור. ראלף פשוט חי בשביל סצנות פומביות, אתם מבינים. הן מספקות לו חומר לכתיבה, אחרי הכול. אחרי הכול אם ראלף היה יכול לסמוך רק על הדימיון שלו כדי לכתוב, לאן הוא היה מגיע?”
ראלף זורק בפניה את העובדה שזה המקום שאליו היא באה עם מאהבה.
בסופו של דבר הם, יחד עם הזוג שהם הזמינו לסעוד איתם מתכננים בריחה שקטה מהמסעדה, מבלי לשלם את החשבון.
כאן בעצם מתגלה האמת הנוראית.
אין כאן התפרקות כללית, כמו שאולי נראה במבט ראשון.
זו לא הפעם הראשונה שבה ראלף ואליס-אן עושים משהו כזה.
למעשה, נדמה שהם כבר די משופשפים בעניין.
וזו האמת על בני הזוג.
הבגידות, מצד שניהם, חוסר העכבות המוסריות (המתבטא במספר הרב של הפעמים שבה הם ברחו ממסעדות ללא לשלם), השתיה הכבדה (מצד ראלף), הם סך עניין שגרתי בחיי הזוג.
בכל פעם שהם מנסים להעמיד פנים של “כאילו משפחה”, הלבה הרותחת מתחת לפני השטח מתחילה לבעבע ולאכל כל ניסיון להעמדת פנים שפויה שהם מנסים להעמיד.
הם בקושי מצליחים לשקר לאחרים, בקושי מצליחים לשקר לעצמם.
לא צריך להמשיך לקרוא כדי לדעת שבבוקר הם יקומו וימשיכו בדיוק באותו מסלול הרסני, ללא יכולת אמיתית ללמוד מהטעויות שלהם או לנסות לעצור את המסלול עליו הם דוהרים לקראת האבדון.
הרגע שנחרט אצלי בזכרון מכל הסצינה במסעדה הוא כשאליס-אן אומרת: “זה נכון. יכלו להיות לי חיים אחרים…”
ובזה הכל מסתכם.
הבלוז של המפסידנים.
יכלו להיות לי חיים אחרים.
בסוף היו לראלף (קארבר) את החיים האחרים שהוא רצה.
הוא כתב בשיר: “שום מלה אחרת לא תצלח: כי זה מה שזה היה. שמנת”. על השנים האחרונות שלו.
אחרי מארי-אן ואחרי האלכוהול ואחרי ההכרה הספרותית שקיבל.
ואולי גם מארי-אן מצאה מישהו שלא יאמלל אותה כל-כך.
את החיים האחרים שאולי יכלו להיות לה.
וההערה אחרונה של “יורחי הדבש”.
אליס (ולא אליס-אן) וראלף הם גם שמות הדמויות בסדרה ששודרה בשנות החמישים בשם The Honeymooners.
“יורחי הדבש” של הטלוויזיה שונים מאוד מ”יורחי הדבש” הספרותיים.
למעשה, ראלף ואליס-אן הספרותיים הם תמונת מראה שחורה של ראלף ואליס משנות החמישים.
הזוג שכל אמריקה העריצה והזדהתה איתו.
נהג האוטובוס קשה היום ואשתו עקרת הבית שלימדו את אמריקה שאהבה חזקה מהכל.
פרק אחרי פרק.
הבחירה לכנות את הדמויות בספר על פי שמות הדמויות הכל-כך אהובות, זו כנראה דרכו של צ’אק קינדר להציב בפניה של אמריקה תמונה קצת יותר אמיתית של חיי נישואים אמריקאיים. כשאתה זרוק ודפוק וחושב על איך יכלו להיות לך חיים אחרים.

“יורחי הדבש” הטלוויזיונים.