געגוע רפאים

להתגעגע למשהו שאף פעם לא היה חלק מהמציאות שלך.
אישה, מקום, מבט.
כמה אנשים מצאו את עצמם מאוהבים בדמות מספר כמו פראני גלאס , או באיזו זמרת בזכות משפט אחד או שניים (“אז מצאת בחורה עם מחשבות עמוקות, מה כל-כך מדהים במחשבות עמוקות”?), או בגלל חצי אנחה בין שורה לשורה שהמסה לכם את הלב.
פעם זה היה קורה לי כל הזמן.
אחר כך התבגרתי, או סתם נהייתי קהה לרגשות ושבע אכזבות.
העיר דורהאם היא עיר כזאת שאני מרגיש צביטה קטנה בלב כשאני רואה את התמונות בבלוג הזה.
גם את הבלוג הזה מצאתי באתר של תחרות הצילומים שהזכרתי אתמול.
התמונות האלה מזכירות לי אותה .
המקום שהיא גרה בו.
שהזמן זוחל בו ולא צריך לרוץ לשום מקום.
קצת הזכיר לי סצינות מ”איידהו שלי” ודיוויד לינץ’.
זה כנראה בגלל החלק שבי שצורח שלא יכול להיות מקום כזה.
האמת שאני גר במקום שהוא קצת כזה.
הכל איטי, הכל חוזר על עצמו.
כל יציאה לרחוב, כל שיחה במפגש מקרי.
מקום כזה שרואים בסרטים אמריקאים, כשהגיבור נוסע באוטובוס של “גריי האונד”, ומביט מהחלון בזמן שהאוטובוס עובר בעיר קטנה, וכולם מתרכזים בפנים שלו ואף אחד לא מקדיש אפילו רגע אחד של מחשבה לילד שהבליח לרגע ברקע, דרך חלון האוטובוס או לקשישים על הספסל, כי הם סך הכל תפאורה בדרך לאנשהו, ברקע של סיפור גדול יותר.
וככה זה כאן, וככה החיים שלי מרגישים. כמו הבלחה לשניה בחיים של אנשים אחרים וללא זכות קיום משל עצמם.
והדבר שהכי קשה להתמודד איתו זו המחשבה שגם למקומות אחרים אין מה להציע לי.
דרך להפוך ליותר משבריר שניה חולפת של מישהו.
אבל איכשהו, בתמונות האלה, זה לא נראה כמו הגיהנום אלא כמו סוג של גן עדן.
העיר דורהאם והסביבה.

11 תגובות בנושא “געגוע רפאים

  1. Moti

    הא, זה ג’ון דיר? גם בסרט של דיוויד לינץ’ זה היה ג’ון דיר.
    ג’ון דיר שולת!!1אחדאחד (כאילו ראיתי אחד כזה מקרוב:)

  2. Moti

    אני יכול לרוץ לגוגל ולחזור עם תשובה שיראה כאילו אני יודע על מה אני מדבר (וזה בעניין האווזים), כלומר, זכור לי הסוס של קליגולה, הכינור של נירון, אבל אווזים?
    אבל אני עייף מעט ואני בעיקר שמח שאתה נותן סימן חיים פה ושם:)

  3. Moti

    בקשר לכתיבה, טוב, יש לי את הימים שלי.
    על התמונות לצערי אני לא יכול לקחת קרדיט.
    אבל הן בהחלט מעוררות אצלי משהו.

סגור לתגובות.