[שוב, לקוח מ”הספר האמיתי של פראנק זאפה” שהיה לא רק מוזיקאי ייחודי, אלא גם איש מאוד מאוד מצחיק]

“מעט מאוד אנשים בוחרים לנגן בבס.יש אנשים שאוהבים להאזין לבס בגלל שהם אוהבים תדירויות נמוכות ואת ההרגשה שהן גורמות בגוף,אבל בדרך כלל תפקיד הבס אינו מלהיב במיוחד מפני שהוא חייב לנגן תבניות חוזרות ונשנות. יש פה מקבילה לוויולה. נגני בס הם נגני גיטרה כושלים, שהורדו בדרגה לתפקיד הזה לאחר פגישת להקה במוסך כשהיו בני 13.

לעיתים קרובות מתופפים מפגינים גישה שנועדה לפרסם את הדבר הבא,”אנ מנגן בתופים בגלל שאני חיה-תראו איך אני דופק פה!בנות,אתן שמות לב למה שקורה פה?אני דופק נורא חזק”.

נגני קלידים מקרינים הילה של תסכול בגלל שהם לא נגני גיטרה,(למעשה,נגנים רבים משוכנעים שעל מנת לזכות במציצה לאחר ההופעה, הם חייבים, לנגן גיטרה מובילה.)
הם חושבים שאם הם יחקו רעשים מסוימים, זה יבטיח להם באופן אוטומטי את הפרס הגדול, וזו הסיבה שרואים היום נגני קלידים שתולים על צווארם מין “משהו”,שנראה כמו גיטרה,אבל בעצם הוא מין מפוח
(“כמו אקורדיון שדרסה אותו משאית,שמהקצה שלו משתרבב זרבוב”)כאילו הם רוצים לומר “מה?!את מעדיפה למצוץ לגיטריסט?תראי איזה שמוק היי טק תלוי לי פה”
רוב אלה שמנגנים קלידים בלהקה הם לא מוזיקאים מיומנים באמת.
בדרך כלל הם נדרשים להפיק סדרות מוזיקת מיתר חדגונית או לנגן הדגשות סותמי חורים ומייריזם שאינם תובעניים מדי,ולספק את ליווי האקורדים בזמן שנגן הגיטרה עושה “יודלי-יודלי-יוווו”

בדרך כלל, למעט מצב שהקלידן מנגן בלהקת ברים,שאז כולם צפופים בחלל צר והלהקה מסתדרת איפה שרק אפשר להדחף,הרי שהכלים שלו שוכנים ב”קו האחורי”.בגלל זה דיירי הקו האחורי ,חושבים שככל שאתה קרוב לקדמת הבימה,(ובמיוחד אם אתה מפזז עם מתקן דמוי פאלוס),יש לך סיכוי טוב יותר לזכות באתם יודעים מה…
וזאת הסיבה,שכל הנגנים,בכל הכלים,מתאווים להיות “קרוב יותר לקהל”(למרות העובדה שהקהל עלול לתפוס אותך בקרסוליים, לגרור אותך מהבימה, ולהטיל בך מומים מ-מומים שונים)”.