“תמיד רציתי להודות לך על שהצלת אותי מהמזרן ההוא על המדרכה ברחוב שמונה. זה היה נפלא מצידך. אני לא יודע איך הכל נעשה מוזנח כל כך ומבולגן;גם החיים שלי.
אף פעם לא סיפרתי לך, אבל ממש לפני שנפגשנו התגברתי סוף-סוף על מחלה מביכה, שאני לא יודע עד עצם היום הזה איך נדבקתי בה.
זוג דיילות קפצו לביקור כמה שבועות קודם לכן, ואחת מהן בילתה קצת זמן בברזיל. אני חושב שבטח ממנה קיבלתי את זה.
בכל מקרה, באותו זמן עבדתי בתור פיקולו ב”בית היקורי” באזור הטוב של העיר, איפה שנמצא פיאנו-באר הפרסה המפורסם (אני חושב שסיפרתי לך את זה).
הייתי אחראי לשולחן העגול הגדול מאחור, שהיה שמור תמיד לדיוק אלינגטון ומשפחתו.
אף פעם לא אשכח איך הוא היה יושב שם בחליפות ובעניבות המוכספות שלו, מוקף באשתו ובבנותיו.
אם ראיתי בחיי אדם מלכותי, זה היה הוא. היה בו מין כבוד עצמי עצום, טבעי, וטוב לב שנדמה היה שהתפשט סביב דרך ילדיו. אני זוכר שהסתכלתי באצבעותיו הארוכות, העמוסות טבעות, בוצעות את הלחם, בזמן שמזגתי את מי הקרח שלהם והנחתי את החמאה
“אלה האצבעות שמנגנות את ‘בובת קטיפה’! האצבעות האלה בדיוק!” אמרתי לעצמי.
סבלתי אז מכאבים איומים כל-כך בין רגלי, שהייתי חייב ללכת בפישוק כדי ששום דבר לא ישתפשף.
זה היה סטייק-האוס ממש מפואר, וניסיתי להסוות את ההליכה שלי כמה שיותר כדי שהמלצר הראשי לא ישים לב ויפטר אותי על המקום.
אבל אני רוצה להגיד לך שהכאב היה לא ייאמן.
איכשהו, הנוכחות של “סר דיוק” גרמה לכל זה להיעלם חזמן מה, ואני חלמתי שיום אחד איהפך לפטריארך נדיב עם אשה מופלאה וילדים שלא צועקים אף פעם.
בכל מקרה, תודה על הקרואסונים הנהדרים עם הריבה ועל הנוף של ספייניש הארלם.

שלך”.

4.5.95 (סקוטסוויל, וירג’יניה)

(מאנגלית:עופר שור)