מכתב שקיבלתי בדואר מבשר לי שבוועדה שנערכה בחודש ינואר, הוחלט לשחרר אותי משירות מילואים עקב אי-התאמה.
איפה הוועדה הזו היתה בגיל 18?
המכתב תפס אותי בהפתעה.
הפעם האחרונה שעשיתי מילואים היתה לפני שלוש שנים, ומאז, חוץ מלקבל מכתבים שנועדו לשמור על קשר (כתובת, מקום עבודה וכו’) בתיק הצבאי, לא היה לי קשר לצבא.
בטח שלא עשיתי שום דבר כדי לקבל את הפטור הזה.
לפחות לא מאז המילואים האחרונים (שהיו גם הראשונים שממש עשיתי).
רק כשיצאתי מהצבא הבנתי כמה המערכת הזו מרסקת את האישיות.
לא חייבים להיות חייל קרבי כדי להרגיש את הצבא.
עלי נפלה ההבנה הזאת אחרי השחרור.
בגלל זה עשיתי כל מה שיכולתי על מנת שלא לחזור וללבוש מדים.
זה לא קשור לכלום.
לא לאידיאולוגיה המאוד שמאלנית שלי, לא להרגשה של “לצאת פראייר” אם אני אעשה מילואים.
אבל מסגרת היא לא לכל אחד, ובטח שלא מסגרת צבאית.
בהתחלה הצלחתי להחמק על ידי כל מיני פטורים בגלל בעיות רפואיות.
בשלב מסוים הלכתי לקב”ן.
לא עשיתי הצגות.
הסברתי לו מה אני חושב על הצבא, סיפרתי לו על עצמי, וקיוויתי שזה יספיק.
הוא קבע שיש לי אישיות המנעותית, אבל חוץ מזה, אני בסדר גמור והעלה לי את הפרופיל הרפואי.
אחר כך שוב זומנתי לקב”ן ושוב הועלה לי הפרופיל (הפרופיל הרפואי והנפשי קשורים ואם מעלים אחד מהם, אז גם השני מועלה באופן אוטומטי).
בשלב מסוים החלטתי שאולי במקום כל המלחמות האלה אני אעשה מילואים וזהו.
אז עשיתי.
אחרי זה כאמור, לא שמעתי שום דבר בנושא עד שהגיע המכתב הזה.
יאללה, שיר סיום חצי מתאים לסיום הקריירה הצבאית שלי.