[כתבתי פעם, כשהייתי עם הגב לקיר. עכשיו אני שוב עם הגב לקיר ושוב בדרך לאילת. ההבדל היחיד הוא שעכשיו אני לא בטוח שיש לי לאן לחזור. קרואק עדיין איתי]

תפאורה:התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב.
שחקנים ראשיים:זוג צעירים מאוהב, כמה נוסעים ואני.
איש אחד שנוסע לאילת אבל בעצם בדרך לשום מקום, כמו תמיד, ומעמיד פני מרוכז בספר שעל ברכיו בזמן שהוא ממתין לאוטובוס.
אני.
אני עם הראש בספר, ‘בדרכים’ של קרואק, אי אפשר להיות לבד אם יש לך ספר טוב, נכון?
אבל הם מפריעים, הזוג הצעיר, אני שומע את הבחורה בוכה ואני מרים את העיניים מסתכל.
היא מסתכלת ישר אלי ואני מיד משפיל מבט.
אני מקשיב להם.
אתם מבינים, הם הרי לא ממש התאמצו להנמיך את הקול, אז הקשבתי.
ממה שאני מבין הוא עשה או אמר משהו ש”השפיל אותה” בפני החברים שלהם.
נשמע רציני.
הריב ממשיך ועובר לכל מה שהיה רע בקשר שלהם והיה הרבה רע.
עכשיו זה יוצא.
שעת חצות בתחנה המרכזית וזה המקום האחרון שבא לי להיות בו עכשיו.
התאורה חזקה מדי, האוויר קר מדי, האנשים מנוכרים מדי.
רוצה הביתה.
היא עוד בוכה ואני מרגיש תחושת עיקצוץ.
אני מקנא.
ממש מקנא.
אני חושב שהלוואי שלי היתה מישהי שתאהב אותי מספיק כדי לבכות ככה כשאני פוגע בה, שאני אוהב מספיק כדי לצעוק עליה כשאני כועס.
אני תמיד מוצא את עצמי מתקפל, מתנצל, בורח וחוזר עם הזנב בין הרגליים.
רע לי כל הדרך לאילת.
בגללם, בגללי, בגלל אלף ואחד דברים.
יש לי את ג’ק לחברה וככה זה ישאר.