זה לא היה בתכנון.
כל מערכת הבחירות הייתי מנותק, לא חרגתי ממנהגי לקרוא רק את מדור הספורט בעיתון, בטח שלא צפיתי בתשדירי הבחירות מלבד דקות אקראיות פה ושם.
מספיק כדי לחזק את תחושת גועל הנפש שאני מפתח מזה מספר שנים כלפי הפוליטיקה הפנים-ישראלית.
הסיבה שבכל זאת הצבעתי היא ש-ניבי, האחיינית שלי, רצתה לראות מה זה קלפי.
אז לקחתי אותה.
כשצעדנו ביחד אל אחרי הפרגוד , עדיין לא ידעתי למי אני מתכוון להצביע.
התלבטתי בין ‘תפנית’ של עוזי דיין לבין ‘עלה ירוק’, הירוקים והגמלאים.
‘תפנית’ היתה הבחירה שלי.
אני לא בטוח למה מלבד העובדה שאת עוזי דיין אני מכיר כאיש הגון ומתון עוד מימיו כסגן רמטכ”ל.
ביקרתי באתר שלהם והמצע שלהם נראה סביר (אם כי מופרך מעט).
פעם זה היה אחרת.
הייתי טקסט פוליטי אמיתי עם דעה מוצקה על כל נושא ונושא.
אני חושב שתחילת ההתרחקות שלי קשורה להצטרפות שלי למרצ.
מכר שלי שהיה פעיל פוליטי בשורות המפלגה שכנע אותי לעשות את זה.
לאחר מכן הוזמנתי לכינוס של מרכז המפלגה.
מה שראיתי שם היה חבורה של אנשים כוחניים שלא מהססים לדרוך אחד על השני.
משהו שחשבתי שאפשר לראות רק במרכז הליכוד.
אחרי זה התחלתי לטעון שאני מאמין באידיאולוגיה של המפלגה, אני פשוט לא מאמין במפלגה.
האמת, שעכשיו כשאני כותב על זה, אני קצת מתגעגע לכל האקשן של וויכוחים פוליטיים.
האנטר ס. תומפסון כתב ספר עם כותרת נפלאה:”יותר טוב מסקס:ווידוי של נרקומן פוליטי”.
הספר עוסק בעיקר במסע הבחירות הראשון של ביל קלינטון, אבל גם בפוליטיקה בכללה.
אז אני הייתי מאלה.
הנרקומנים הפוליטיים.
האדישות של הציבור מראה שאני לא לבד.
ועוד משהו בקשר לספר של האנטר תומפסון.
בסוף הספר ישנו הספד מדהים בשם פרק 666:מותו של ריצ’רד ניקסון שעל מערכת הבחירות שבה נבחר ניקסון לראשונה, כתב תומפסון את “פחד ותיעוב במערכת החבירות ב72′), שם החלה מערכת יחסים מורכבת של אהבה\שנאה בין השניים שהסתיימה כאמור, במותו של ניקסון.

זה הקטע הפותח את ההספד:

“NOTES ON THE PASSING OF AN AMERICAN MONSTER… HE WAS A LIAR AND A QUITTER, AND HE SHOULD HAVE BEEN BURIED AT SEA… BUT HE WAS, AFTER ALL, THE PRESIDENT.”