“אהם, למעשה, אם להתחיל לסכם את היחס בין רוצחים סדרתיים ומשוררים, את הדימיון בין שתי הקבוצות האלה, אפשר לדבר על התכלית שניכרת בכפייתיות שלהם. גם המשורר וגם הרוצח הסדרתי מחפשים ליצור סצנה, או זירה, שמורכבת כולה ממערכת סמלים, אבל החוויה שמשחוזרת שם, שוב ושוב, מצויה מחוץ לזירה. כמעט תמיד החוויה היא כאב, שיברון לב, אובדן, עלבון.
אני מתאר לעצמי שמילים חזקות יותר נדרשות פה, כי התוצאות, לפחות במקרה של הרוצח, איומות ונוראות.
אבל לא המילים הן שיש להם עוצמה, אלא העולם הרגשי, שנדמה שמשהו כמו עלבון או כאב מקבלים שם הדהוד כל-כך חזק, שכבר אין לו קשר עם המובן הרגיל, היומיומי, של המילה.
ואני יודע שאני מסתכן קצת באמירה מופרכת כשאני אומר שגם אצל משוררים לא המילים הן מה שיש לו עוצמה. כלומר…”