12 במרץ 2006 @ 19:47
כליל
הספרייה ההיא בעיר התחתית
ואיתה אבד
חלק גדול
מנעוריי.
ישבתי על אחד מאותם ספסלי
אבן עם חבר שלי
בולדי כשהוא
שאל,
”אתה עומד להצטרף
לבריגדת
אברהם לינקולן?“
”בטח,“ אמרתי
לו.
אבל כשהבנתי שאני לא
אינטלקטואל או אידיאליסט
פוליטי
חזרתי בי
מההחלטה הזאת
אחר-כך.
הייתי קורא
או
עובר מחדר
לחדר: ספרות, פילוסופיה,
דת, אפילו רפואה
וגיאולגיה.
בשלב מוקדם
החלטתי להיות סופר,
חשבתי שזה יהיה
המוצא
הפשוט
והרומנים הגדולים לא נראו
לי
כל-כך קשים.
הסתבכתי יותר עם
הגל וקנט.
מה שהפריע
לי
בכולם
היה שלקח להם כל-כך הרבה זמן
להגיד סוף-סוף
משהו מלהיב ו
או
מעניין.
חשבתי אז
שאני שם את כולם
בכיס הקטן.
הייתי עתיד לגלות שני
דברים:
א) רוב המו”לים חושבים שכל דבר
משעמם קשור לדברים
עמוקים.
ב)שיידרשו לי עשרות שנים של
חיים וכתיבה
בטרם אצליח
לנסח
משפט שבכלל מתקרב
לאיך שאני רוצה שהוא
יהיה.
בינתיים
בעוד צעירים אחרים הלכו על
בחורות
אני הלכתי על
הספרים.
הייתי ביבליופיל, גם אם
ביבליופיל
מפוקח מאשליות.
זה
והעולם עיצבו אותי.
גרתי בבקת דיקטים
מאחרוי בית דירות
עבור 3.50&
לשבוע
מרגיש כמו
תומאס צ’טרטון
דחוס באיזה
תומאס וולף.
הבעיה הכי גודלה שלי היתה
בולים, מעטפות, נייר
וגם
יין,
כשהעולם על סף
מלחמת העולם ה-II.
עוד לא איבדתי
את הראש בגלל
נקבה, הייתי בתול
וכתבתי בין 3
ל-5 סיפורים קצרים בשבוע
וכולם הוחזרו אלי
מהניו-יורקר, הרפרס
האטלנטיק-מנת’לי.
קראתי
שפורד מדוקס פורד נהג
לכסות את רצפת השירותים שלו
במכתבי דחיה
אבל לא היו לי
שירותים אז תקתעתי אותם
בתוך מגרה
וכשהיא היתה כל-כך מפוצצת בהם
עד שבקושי יכולתי
לפתוח אותה
הוצאתי את כל מכתבי הדחייה
וזרקתי אותם
לפח ביחד עם
הסיפורים.
בכל-זאת
הספרייה העיורנית הישנה של אל.איי נשארה
ביתי
וביתם של עוד הרבה
בטלנים אחרים.
השתמשנו בשירותים
בדיסקרטיות
והיחידים מבינינו
שגורשו היו אלו
שנרדמו על שולחנות
הספרייה-
אף-אחד לא נוחר כמו
בטלן
אלא-אם-כן זה משהו שאתם נשואים לו.
טוב, לא הייתי ממש
בטלן. היה לי כרטסי קורא
ושאלתי ספרים שוב
ושוב
ערמות
גדולות של ספרים
תמיד מוציא את
הכמות המקסימלית שמותר:
אלדוס האקסלי, ד.ה. לורנס,
אי.אי. קאמינגס, קונרד אייקן, פיודור
דוס, דוס פאסוס, טורגנייב, גורקי,
ה.ד., פרדי ניטשה,
שופנהאור,
סטיינבק,
המינגוויי
וכולי
וכולי…
תמיד ציפיתי שהספרנית
תגיד,, ”יש לך טעם טוב, בחור
צעיר…“
אבל הכלבה הזקנה אפילו לא ידעה מי
היא
שלא לדבר
עלי.
אבל המדפים האלה עצרו
חסד מופלא: הם אפשרו
לי לגלות
את המשוררים הסינים המוקדמים
כמו טו פו ולי
פו
שידעו להגיד יותר בשורה
אחת מאשר רוב האנשים בשלושים או
במאה.
שרווד אנדרסון בטח גם
קרא
את
אלה.
גם את השירים
הייתי שואל
ועזרא עזר לי
לחזק את הידיים שלי אם לא
את השכל.
המקום הקסום ההוא
הספרייה הציבורית של אל.איי.
זה היה בית לבנאדם שגר
בבית –
גיהינום
פלגים רחבים מכדי לזנק מעליהם
הרחק מהמון מתהולל
דבר והיפוכו
צייד בודד הוא הלב.
ג’יימס ת’ורבר
ג’ון פנטה
רבלאיס
דה מופסאן
חלק לא עשו לי
את זה :שייקספיר, ג’.ב. שו,
טולסטוי, רוברט פרוסט, פ.סקוט פיצג’רלד
אפטון סינקלייר מצא חן בעיני
יותר
מסינקלר לואיס
והחשבתי את גוגול ואת
דרייזר לאידיוטים
גמורים
אבל ביקורות כאלו נובעות יותר
מאילוצי חיים
של בנאדם מאשר
מההיגיון שלו.
העירונית הישנה של אל.איי
קרוב לוודאי שמנעה ממני
להפוך להיות
מתאבד
שודד בנקים
מכה-נשים
קצב או
שוטר על אופנוע
ולמרות שחלק מהדברים האלה
יכלו דווקא להתאים לי,
זה הודות
למזלי
ולדרכי
שהספרייה הזאת היתה שם
כשהייתי
צעיר וחיפשתי משהו
להיאחז בו
כשהיה נדמה לי
שאין הרבה
דברים כאלה.
וכשפתחתי את
העיתון
וקראתי על השריפה
שהשמידה את
הספרייה על רוב
תכולתה
אמרתי
לאישתי: ”הייתי מבלה שם את
זמני…“
הקצין הפרוסי
הצעיר הנועז על הטרפז המתעופף
כשיש לך ואין לך
לא תוכל לשוב הביתה.
מרץ 12th, 2006 @ 22:22
אין ספק שעצב משתלט כאשר מקום משמעותי אובד, שלא לומר נשרף, ממש כך.
מה שכן, אני חושבת שמבחינה רוחנית, זכרון- מקומו שם. כלומר בזכרון, ולא במוחשיותו.