(22 בנובמבר 2005 @ 0:05)
לפעמים אני נדבק למשהו ולא יכול להרפות.
כאילו אם אני אצליח בדבר הזה, קטן ולא חשוב ככל שיהיה, העולם יהפוך להגיוני.
’פנטסיה כרומטית‘ של באך למשל.
בסיסטים אוהבים את היצירה בגלל הביצוע של ג’אקו פסטוריוס .
זו לא יצירה מורכבת מדי.
אבל אני לא מצליח לנגן אותה כראוי.
אני לא מצליח לנגן מהר מספיק, אני לא מצליח לנגן בצורה נקייה מספיק, אני לא מצליח לשמור על קצב אחיד.
אני חושב יותר מדי בזמן שאני מנגן את היצירה.
ואני ממשיך להתעקש.
המאבק הזה גורם לי לתחושה שהיא תערובת של סבל ותענוג.
אני מסרב להרפות.
עד שהעולם יהיה הגיוני.
נובמבר 29th, 2005 @ 2:59
אני כל כך מזדהה עם התחושה הזאת בקשר ליצירות של באך. כדאי להתמיד ולהתעקש, כי כשמצליחים והמוסיקה זורמת באופן טבעי בלי לחשוב זה הכי כיף בעולם. ואז העולם באמת נראה הגיוני : )
זה תמיד ככה.. גודל הסיפוק כגודל האתגר.