(21 בפברואר 2006 @ 23:07)להקשיב לאלבום אחד בכל ערב.
להקשיב היא לא מילה שוות ערך למילה לשמוע.
אחר כך להקשיב בפעם השניה, ואז השלישית.
לכבות את הטלוויזיה, הטלפון, המחשב.
אולי להדליק קטורת.
זה מוסיף לטקסיות שאני כך-כך אוהב.
הערב:אריק דולפי.
הפעם הראשונה ששמתי לב לאריק דולפי היה בתקליט שנקרא ”צ’רלס מינגוס מציג:צ’רלס מינגוס”.
זו היתה מסיבת הפרידה של שני הענקים שאחריה יצא דולפי למסע הפרטי שלו.
התקליט שאני עומד להקשיב לו, Out to lunch שמו, הוקלט ביום אחד, בפברואר 25, בשנת 1962.
לפני 44 שנים פחות ארבעה ימים.
מדהים כמה תקליטים מבריקים בג’אז הוקלטו בצורה הזאת.
ביום אחד.
אני חושב על האלבום הזה כאלבום משנה תודעה במובן מסוים.
זה אלבום לא קל.
אוונגרדי.
ג’אז חופשי בצורתו הפראית ביותר.
אני מרגיש שהאלבום הזה הוא אלבום שלקח אותי מהנקודה שקולטריין הביא אותי אליה ודחף אותי עוד קצת קדימה מבחינת מה שאני יודע שהמוסיקה יכולה להיות.