סוג של מסורת.
אני מפרסם את השיר הזה מאת דיוויד קירבי בכל פלטפורמה שבה אני כותב.
כמוהו, גם אני מחפש תשובות.
בשירים, בספרים, בכוכבים.
אני לא ממש בטוח לגבי מה הן השאלות.
זה חלק מהתסכול.

בחיפוש אחר השיר שמסביר הכל

יום אחד אני מקווה למצוא שיר
שיסביר לי מה לא בסדר
עם כולם, למה הנערות
היפות בסרטי אימה
הופכות למכשפות זקנות שעורן נוטף
מפניהן, למשל,
או למה אנשים נוהגים במורד הרחוב
עם מבטים זחוחים שזה בלתי נסבל,
והם כאילו אומרים, ”הילדים שלי יותר טובים
מהילדים שלך, הם יגדלו
להיות רופאים ועורכי דין,
ואני תמידא?נהג במכונית
הגדולה, היקרה הזאת,“ וכל אותו הזמן
המעיל או החצאית שלהם שנתקעו
בדלת, קרועים ומשומנים,
נשרכים על הכביש. לפעמים
אני עצמי טורק שפופרות
של טלפונים ציבוריים ומדגדג
את כפתור העודף, מחווה חשאית,
כמעט מינית רק שכלום
לא יוצא משם אף פעם, חוץ מפעם אחת
מטבע קטנה בעלת שמונה צלעות וחור
במרכזה וסימנים
שאף אחד לא יכול היה להבין.

(דייויד קירבי)