0> שמעתי הלילה ברדיו את מאט ג’ונסון שר ש“אהבה חזקה מהמוות” .
אני חושב שעל כתיבת השיר הזה מאט ג’ונסון היה צריך להיות מוכרז רשמית כאל באולימפוס לפחות.
על כל התקליט הזה בעצם.
וג’וני מאר בגיטרה.
מי צריך יותר?

1>קאברים מעצבנים אותי.
הרגע ראיתי באיזה ערוץ מישהי שעושה קאבר לשיר של ‘רוקסט’.
זהו? הגענו לתחתית החבית? אין עוד שירים להתעלל בהם?
havn’t the swedish people sofferd enough?
אני לא בטוח שאני יכול להסביר למה קאברים מעצבנים אותי.
אבל אני יכול לנסות.
כשאומן וותיק עושה קאבר זה סוג של מחווה.
פרל ג’אם למשל ביצעו עשרות קאברים לשירים של אחרים בהופעות.
מ”הדלתות” ועד ניק קייב.
אין לי בעיה עם זה.
כשאומן חדש עושה את זה הוא בעצם אומר שאין לו שום דבר לחדש.
כולם רוצים להיות מפורסמים וקריוקי זו כנראה דרך טובה.
כי זה מה שזה.
קריוקי.
מילא היו מחדשים משהו, אבל לרוב זה נשמע כמו העתק חיוור של המקור.
לא מזמן יצא קאבר לstop של סם בראון.
כן, אותו להיט סלואו של כיתה ו’.
זה היה שכפול של אחד לאחד מהשיר המקורי.
אז למה בעצם?
צריך להיות חוק נגד דברים כאלה.

2> “הגבר שלה מי יודע היכן הוא, שותה ובורח כמו אליהו”.
זו שורה פחות מצוטטת מ”בלדה לנאיבית” אבל אותי היא תמיד משעשעת.
פעם כתבו כאן שירים שממש היה שווה להקשיב לליריקה שלהם.

3> Black eyed pies הם הדבר הכי טוב ששמעתי מזה הרבה הרבה זמן.
אבל הם כבר מזמן לא בחזקת סוד.

4> הרפיוג’יז חוזרים.
ווייקלף ז’אן, לוריין היל ופראז מקליטים ביחד.
התקליט ההוא, זה שאתם חושבים עליו כרגע, היה די חד פעמי מסוגו.
אין מצב שתקליט כזה של הרפיוג’יז קורה שוב.
הכשרון בטח עוד שם.
אבל קשה לי להאמין שגם הרעב.
וזה מה שעשה את התקליט ההוא.
הרעב.