0> אני יודע שעישון מזיק לבריאות.
אבל אני אוהב את תחושת החריכה הזאת בריאות שלי, כשאני שואף את העשן פנימה.
רצוי עם כוס קפה בוץ.
קפה וסיגריות.
יאפ.
בהחלט טעם החיים.
חוצמזה שגם החיים זה קצת מזיק לבריאות (ולשפיות).

1> התחלתי לקרוא את “הקץ לנשק” של המינגווי.
הוצאה חדשה (ותרגום חדש?) היישר מהתנור.
על הכריכה מקדימה מודגש שהספר זכה בפרס נובל.
“הקץ לנשק” זכה בפרס על שם ממציא הדינמיט.
תבינו מזה מה שאתם רוצים.

2>היום היתה אזכרה לסבא שלי.
זה שהכרתי.
זה שאהבתי.
היה עוד אחד שלא הכרתי ונפטר לפני שנולדתי.
אני קרוי על שמו.
הדבר הכי חשוב שאני יודע עליו, זה שעל שמו אני קרוי, זה שהוא נטש את המשפחה שלו (מצד אבי) כשהם עלו לארץ.
אחר כך הוא חזר.
אולי זה מסביר כמה דברים על למה אבא שלי כל חייו היה כל-כך סגור.
להיות נער שהופך למעשה לאבי המשפחה בארץ זרה וצריך לצאת לפרנס את משפחתו יכול לחרוט צלקות.
אחד הדברים שהוא הכי הצטער עליהם היה שמעולם לא למד לקרוא בעברית.
בעצם, גם לדבר הוא לא ידע כל-כך טוב.
אני לא אומר שזה רק בגלל זה, אבל זה תרם לחוסר הקשר ביננו.
הוא לא מדבר עברית, אני לא מדבר רומנית.
בימיו האחרונים, במיטת חוליו, כבר לא היה לנו כלום להגיד אחד לשני וגם אם היה, לא ידענו איך.
אבל רציתי לכתוב משהו על הסבא השני שלי.
הצד השני של המשפחה הוא בדיוק ההפך.
אנשים אופטימיים, אוהבים, קשורים אחד לשני.
אני מקטר הרבה לאמא שלי שהמשפחה שלנו היא סוג של רשת מודיעין, יודעים מה קורה אצל כל אחד בכל רגע נתון, מדברים בטלפון אינספור פעמים ביום.
זה מטריף לי את השכל.
בגלל זה אני משתדל שלא לספר על עצמי כלום לאף אחד מהמשפחה, גם לא לאמא שלי או לאחותי.
אני לא רוצה להפוך לנושא דיון ברשת המודיעין.
אז הסבא הזה גידל יחד עם אשתו משפחה גדולה (4 ילדים) בדירה פצפונת ועבד בפרך כל חייו כדי שיהיו להם חיים טובים.
ומהדירה הפצפונת הזאת התחיל שבט לא קטן ואם יורשה לי להעיד, הרוב יצאו די בסדר.
משכילים, מוצלחים, ברובם.
כמובן שלכל כלל יש את היוצא מן הכלל (~שיעול~) אבל זה לפעם אחרת.
מה יש לי לספר עליו?
אני אוהב לקרוא ספרים.
אף אחד אחר במשפחה שלי לא קורא.
כלומר, חלק קוראים כמו כל אדם ממוצע, אבל אף אחד לא קורא כמו שאני קורא.
אז זה ממנו.
גם הוא היה קורא ככה.