“…תבינו, בג’אז תמיד היה את העניין הזה, שיהיה לך את הצליל שלך, וכך כל מיני אנשים שאולי לא יכלו לעשות זאת באמנויות אחרות – כי היו מגהצים להם את כל הייחודיות – למשל אם הם היו סופרים הם לא היו מצליחים כי לא יכלו לאיית או לפסק או לצייר כי לא יכלו לרשום קו ישר.
האיות והקו הישר לא הכרחיים בג’אז, ויש חבורה שלמה של אנשים שהסיפורים והמחשבות שלהם שונים משל אחרים ולא הייתה יכולה להיות להם אפשרות אחרת להביע את כל הרעיונות והחרא שבתוכם ללא הג’אז.
“קאטס” שלא היו מצליחים לחיות בכל אורח חיים אחר כבנקאים או אפילו כשרברבים: יכלו להיות גאונים בג’אז, בלעדיו הם היו כלום.
ג’אז יכול לצפות דברים, להוציא מאנשים דברים שציור וכתיבה אינם יכולים לצפות…”
מתוך ‘אבל יפה’ של ג’ף דייר.
אין כמו ג’אז.
תיאור מקסים.
ולא רק,
כל העיניין של הביטוי העצמי, היחודי. האילתורים שלא יחזרו על עצמם, הרגעיות.
ג’אז זה לחיות את הרגע,
לפעמים גם להחיות אותו.
אנאבל.
[בלוג מגניב, אגב].