הרגשתי כאילו העבירו לי את הצוואר דרך מעגילה. הושטתי יד. הושטתי יד ומיששתי אותי. האינדיאני הזה היו לו אצבעות כמו פלדה מחוסמת.
האשה הכהה הפסיקה לקרוא מתוך המחברת וסגרה אותה.
הגבר הקשיש הנמוך עם השפם האפור הנהן וניגש ועמד מאחורי זה שדיבר אלי.
שוטרים?” שאלתי כשאני משפשף את הסנטר.
“מה דעתך אתה, חבריקו?”
חוש הומור של שוטר.
לנמוך היתה עין אחת פוזלת שנראתה עיוורת למחצה.
“לא מלוס אנג’לס”, אמרתי, כשאני מביט בו. “עם העין הזאת, בלוס אנג’לס הוא היה בפנסיה.”
הגבוה החזיר לי את הארנק. בדקתי אותו. כל הכסף עוד היה בפנים. כל התעודות. היה בפנים כל מה שהיה צריך להיות. הייתי מופתע.
“תגיד משהו חבריקו, משהו שיעזור לנו לאהוב אותך.”
“תחזירו לי את האקדח שלי”.
הוא גחן מעט לפנים וחשב. יכולתי לראות איך הוא חושב.
היבלות כאבו לו מזה.
“אה, אתה רוצה את האקדח שלך, חבריקו?”
הוא הביט באלכסון אל בעל השפם האפור.
“הוא רוצה את האקדח שלו”, אמר לו.
הוא חזר והביט בי.
“בשביל מה אתה צריך את האקדח שלך, חבריקו?”
“אני רוצה לירות באינדיאני אחד”
“הא, אתה רוצה לירות באינדיאני אחד, חבריקו”.
“כן – רק באינדיאני אחד, פאף.”
הוא חזר והביט במשופם.
“הבחור הזה קשוח מאוד” אמר לו.
“הוא רוצה לירות באינדיאני אחד”
“שמע, המינגווי, על תחזור על כל מה שאני אומר”, אמרתי.
“אני חושב שהבחור טרללה”, אמר הגבוה.
“הוא קרא לי המינגווי. אתה חושב שהוא טרללה?”
המשופם נגס בסיגר ולא אמר כלום. האיש הגבוה והיפה שליד החלון הסתובב לאטו ואמר בשקט :”אני חושב שייתכן שהוא קצת מעורער”.