“כי המוזיקה שהוא שם לא אומרת לי דבר על חיי”.
האומנם? פעם טענתי שהסיבה שאני נוהג לצטט שירים לעיתים תכופות קשורה לעובדה שגם אם אני מרגיש “בן 16, מגושם וביישן, וזה סיפור חיי”, אני צריך, למשל, את המילים של סטיבן פטריק מוריסיי כדי להסביר את זה לאנשים שסביבי.
במשך הערב התלבטתי לגבי האם אני בצד התביעה, אלה שרוצים לתלות את התקליטן בגלל הנזכר לעיל, או בצד ההגנה.
אחד שמאמין שההפך הוא הנכון.
Singing my life with his words,
Killing me softly with his song,
זה פשוט אומר הכל, לא?
אני חושב שההתלבטות שלי, בעד או נגד תראפיה דרך ליריקה, קשורה להכרה שאולי מוריסיי יודע להסביר לי את הבעיות שלי כמו שצבא של פסיכולוגים לעולם לא יצליח, אבל לפתור את הבעיות אני אצטרך לבד.
מה שאני מנסה להגיד כאן בעצם זה שלפעמים שורה אחת משיר יכולה להאיר כמו שבע שמשות.
אז למי אכפת מהדי.ג’יי?
בכל אופן, קטגוריה חדשה בבלוג.
מוקדשת לשורה הזאת בשיר שמאירה את החושך.