סרט על אדם רגיל.
כמוני, כמוכם, שיום אחד פשוט מאבד את זה.
את השפיות.
את היכולת לספוג את כל הבולשיט שהעולם מאכיל אותו.
אז הוא יוצא למסע הרס פראי ומרהיב שבחיים לא הייתם מאמינים שאחד כמוהו מסוגל לו.
ונעבור לSubgenius, שכיר אומלל במקום שבו הטיפשות היא ערובה להצלחה וקידום תלוי בכמה ארוכה הלשון שלך.
מחר אני הולך לעשות כמה פרובוקציות בעבודה.
עם קצת מזל יפטרו אותי.
או שלא.
אני רוצה את זה.
אני יודע שמובן מסוים אני חשוב ואם יפטרו אותי זה יעשה חתיכת בלאגן במערכת שיקח כמה חודשים לפחות עד שיושקט וגם זה לא בטוח.
תאמינו לי שאני לא מתרברב בנוצות לא לי.
אבל הגעתי לנקודת השבירה.
שוב.
אולי זה בגלל שאני שוב עובד הרבה לילות וזה תמיד מצליח להפוך אותי למעט פסיכוטי.
בימים האחרונים אני חווה התקפי פאניקה ברמות שונות.
קצת קשה לי לנשום, הלב דופק קצת יותר מהר ממה שהוא אמור.
בקטנה.
לא משהו שאני לא מכיר.
דאגות בגלל בחורות (שאין כל כך ברקע), בגלל חשבונות שלא נגמרים וכסף (שממש אין ברקע), בגלל הלימודים.
אני אמור ללמוד הרבה מתמטיקה השנה והסתכלתי על חוברת הקורסים שלי.
בקרוב מאוד אני אצטרך לדעת מה זה המרחב האוקלידי ה-n ממדי, להבין מה זה שדה גלואה לשנן את משפט גאוס ומשפט סטוקס.
אני לא יודע מה זה הדברים האלה.
אני לא רוצה לדעת.
אני סוחב כמעט שלושים שנים של נבערות מדעת אז מה זה עוד 20 וקצת (על פי ממוצע ההשרדות של הזכרים במשפחתי, זה בערך מה שנשאר לי).
אבל אני אהיה חייב ואני יודע שאני הולך להכשל.
אז זה מצטבר לי על החזה.
היום ניסיתי לבטל את ההרשמה לסמסטר הקרוב.
בצהריים חשבתי שאני אעזוב את העבודה והכסף שאני אחסוך עם ביטול ההרשמה יעזור לי לחיות בראש שקט עד שאני אמצא שוב עבודה.
אז התקשרתי לאן שצריך רק כדי לגלות שכבר סגור.
יום שישי היום.
לעזאזל.
אחר כך התקשרתי למישל שהצליחה להרגיע אותי ושכנעה אותי שאני לא אעשה שום דבר שאני אתחרט עליו.
אבל הערב שוב היה קטע בעבודה שגרם לי לרצות לזרוק הכל.
השבירות האלו מגיעות בקצב הולך וגבר ורק ההיגיון העקשן שלי מונע ממני לזרוק הכל לקיבינימט.
אז מחר אני הולך למתוח כמה גבולות, לראות על מה יסלחו לי ועל מה לא.
כאמור, אני חושב שזה חוסר השינה המצטבר שגורם לי להיות כל כך כועס.
כל ניצוץ התחככות קטן הופך להיות תבערה.