טוב, נו, מי שמכיר אותי יודע שכשזה מגיע לקארבר אני לא יכול להפסיק.
בערך כמו נאומים על תוכנה חופשית:)

(תלמה אדמון על קארבר)

ידיד יקר הביא לי אלבום מאמריקה. Country” Carverהוא אלבום תצלומים של בוב
אדלמן, צלם וידיד של ריימונד קארבר. אדלמן צילם את הסופר, אבל יותר מכך צילם את
סביבתו. את שולחן הכתיבה שלו, נעדר הקדושה, את הנופים שבהם גדל, ואת אלה שאהב
בבגרותו, נופי המים, שפות הנחלים והנהרות. אדלמן צילם הרבה את טס גלאגר, משוררת
בזכות עצמה, שהיתה בת זוגו של קארבר בעשר שנות חייו האחרונות, וכנראה סייעה לו
להגיע לרגעים הטובים. לפי האלבום הזה קארבר נתן לכך ביטוי בכתביו, במיוחד בכמה
שירים המובאים כאן.

אכן, האלבום הזה, הוא, במידה רבה, פרויקט שגלאגר נושפת בעורפו. ההקדמה נכתבה
בידיה, ויש בה טון די אגוצנטרי, עד כי קשה להתעלם ממנו בדרך אל פרטי חייו
המורכבים של קארבר. מלבד ההקדמה האישית מדי, שאינה מתייחסת כלל למהות העיקרית של
האלבום – הנוף – יש כאן גם כמה תמונות של טס. ניכרת בה מודעות מוגזמת לדיוקנה,
כפי שהוא מציץ מתוך שדה תבואה ירוק, ובמיוחד כפי שהוא נוגה ומהורהר בסמוך לקבר של
קארבר.

אבל אפשר להתעלם מן המיסוכים האלה בקלות. יש כאן תצלומים דייקניים ופשוטים של
קארבר, פניו בעלי התווים הגסים, מבטו התבוני והחד, לרוב נטול שמחה, לפעמים
מבועת. ויש, כמובן, תיעוד מצולם של אמריקה הקארברית. אמריקה הדהויה, היורדת לשולי
כביש שכוח ונעצרת בפתח פונדק מכורסם מרוחות, מוטל שהסטנדרטיזציה הכעורה והשטוחה
שולטת במראהו, אך בחדריו, כמו בסיפורי קארבר, מתרחשים חיים מלאים, רדופים, של
אנשים שאינם יודעים הנאה ברגע הווה או תכלית ברגע הבא.

יש תמונות של החברים, סופרים, משוררים, ציירים, אנשי עמל, כולם אנשים אמיתיים,
שמיקטעים מתוך נוכחותם בחיי הסופר באים לידי ביטוי ביצירתו. האלבום הזה בא להמחיש
איך צמחה יצירת קארבר מתוך חייו הממשיים. איך דמותו של אלפרדו מן הסיפור ‘מנודו’
אכן קיימת במציאות, וכי אכן ישנו צייר בשם אלפרדו ארגוין, שמתמחה בציורי חיות
ססגוניות. לכן מובא כאן תצלום הצייר וציוריו, קטע מן הסיפור הנ”ל ומכתב של קארבר
אל אלפרדו, שבו הוא מודה לו על שקרא את הסיפור ואהב אותו, וזאת, עוד לפני שהסופר
שלח את הטקסט להוצאה לאור.

התצלומים בשחור-לבן, כמו הסיפורים של קארבר. השחור-לבן מדייק, מעצים קונטרסטים,
מבליט פרטים, מושך את המבט אל העיקר, אל מהות פנימית שאינה תלויית-זמן.

זהו אחד המקרים הנדירים של צירוף נכון בין טקסט לתמונה. אדלמן הלך עם הסיפורים
וצילם את המקומות והאנשים המופיעים בהם. בסיפוריו, קארבר לא הרחיק מנופיו. עוצמתו
בקירבה הנוראה אל נושאיו. קחו את השיר שלו לבתו קריסטין, שתמונת פניה כאן מעידה
על עצבות ויאוש, שאין מהם תקומה. קארבר, בשיר מהפך-קרביים, מבקש מבתו, שתפסיק
לשתות. “בת, את לא יכולה לשתות./ זה יהרוג אותך. כמו שזה הרג את אמא שלך, ואותי./
כמו שזה הרג”.

האלכוהוליזם של קארבר דומיננטי כאן, בעיקר בטקסטים, כפי שהיה בחייו. אנושיותו
הפגיעה מודגשת כאן, ולכן גם הצד האחר של השכרות – היציאה ממנה, ההצלה, הריפוי,
נמצאים באלבום.

קארבר, אמן הפרטים הקטנים, הטריוויאליים, ידע את ערכם המופלא. מה חמים וחכם אותו
סיפור ‘מנודו’, )תרגום עברי נמצא ב’סיפורים אחרונים’ בתרגום משה רון, הספריה
החדשה(, שקטע ממנו מובא כאן. הגיבור, העומד על פרשת דרכים ביחסיו עם אשתו
ואהובתו, נזכר בעיצומו של ליל המשבר בלילה אחר, קשה. איך באותו לילה, כשהתמוטט
והחל לרעוד במטבח של חברו הצייר אלפרדו, עמד זה ובישל לו מרק מרגיע. המספר נרגע
מעצם ההתבוננות באלפרדו המבשל את המרק, משיחתו הלא מובנת מעל הסיר. לבסוף הוא
הולך לישון ואחרים אוכלים את המרק הטוב. זה סוג של תמונת-זיכרון מנחמת, שקארבר
יודע לעשות ממנה אמנות.

הוא יודע לתאר את הרגעים הנדירים והיקרים האלה, שנראים כמו כלום ובעצם מתמצתים
בתוכם את איכות ההתרחשות החיה, עד שאתה רוצה לבכות מרווחה ואושר, או לפחות לחבק
את כל החברים שלך )או גם זה וגם זה(. קארבר מתייחס לרגעים האלה בלי בושה, ובכל
זאת מעולם לא נראה כמו אידיוט סנטימנטלי. השיר ‘הסירה שלי’, למשל, המופיע בעמוד
הבא במסגרת ‘שיר ממול’ )תרגום חופשי שלי, בסיוע הערותיו של עוזי וייל, המתרגם
המסור של שירי קארבר. ספר התרגומים שלו ‘ריימונד קארבר, שירים’, יצא במודן, 79′(.
האם זה באמת מפתיע להווכח, שקארבר האלכוהוליסט, נטול האשליות, קארבר חולה הסרטן,
אהב את החיים ואת בני האדם ורצה להכיל את כולם בסירתו.

(מתוך הספר Craver country)