כי לא על הזעם לבדו יחיה האדם.

הכלב שלך מת

הוא נדרס על ידי רכב מסחרי,
אתה מוצא אותו בשולי הדרך
וקובר אותו,
זה עושה לך רע.
זה עושה לך רע באופן אישי,
אבל זה עושה לך רע בגלל הבת שלך,
שזה היה הכלב שלה,
והיא אהבה אותו כל כך,
היתה שרה לו בשקט שירי ערש,
ונותנת לו לישון במיטתה.
אתה כותב על זה שיר,
אתה קורא לו שיר לבת שלך,
על איך שהכלב נדרס על ידי רכב מסחרי,
ואיך טיפלת בו, ולקחת אותו אל תוך היער,
וקברת אותו עמוק עמוק.
והשיר יוצא כל כך טוב,
שאתה כמעט שמח שהכלב הקטן נדרס,
שאחרת לא היית כותב את השיר הטוב הזה.
אז אתה מתיישב לכתוב שיר על כתיבת שיר
על מותו של הכלב הזה,
אבל תוך כדי כתיבה אתה שומע אישה צועקת
את שמך, שמך הפרטי,
שתי ההברות,
ולבך נעצר.
אחרי דקה, אתה ממשיך שוב לכתוב,
היא צועקת שוב.
אתה תוהה כמה זמן זה יכול להימשך.

שום מילה אחרת לא תצלח: כי זה מה שזה היה.
שמנת.
שמנת, אחת-עשרה השנים האחרונות.
חי, לא שותה, עובד אוהב ונאהב על ידי אישה טובה.
לפני אחת עשרה שנים אמרו שיש לו שישה חודשים לחיות, בקצב שהוא התדרדר.
והכיוון שלו היה רק למטה.
אז הוא שינה את דרכיו איכשהו.
הוא הפסיק לשתות! והשאר?
אחר כך הכל היה פשוט שמנת.
כל דקה מזה, עד וכולל הרגע שאמרו לו שמשהו,
ובכן, כל מיני דברים התקלקלו,
והתחילו לגדול בתוך ראשו
“אל תבכו בשבילי”,
הוא אמר לחבריו.
“אני אדם עם מזל. היו לי עשר שנים יותר משאני או מישהו ציפה.
שמנת מתוקה, ואל תשכחו את זה.”