ואחד משלי לסיום.
השיר האחרון שכתבתי.
נדמה לי שזה היה לפני שנה או משהו כזה.
למה לא כתבתי שום דבר מאז?
אני חושב שהיאוש נעשה יותר נוח.
או שאני נהייתי יותר אפטי בקשר לחיים ובכלל.
אני חושב שהוא לא כזה גרוע.
זו הגירסה הראשונה שלו.
מהמוח אל העצבים אל קצות האצבעות.
יותר נוח לי ככה.
כשאני מתחיל לחפור במשהו אני פשוט שוקע.
אז לפעמים אני משאיר דברים כפי שהם.
גירסה קצת שונה של השיר אפשר למצוא ב”במה חדשה”.

המשורר הזה – לאיתמר באהבה ובתיעוב

(כותרת משנה: משמרת לילה שלוש-עשרה מתשע-עשרה).

אני קורא את המשורר הזה שכל הזמן מדבר על בוקובסקי.
יש לנו לא מעט במשותף לי ולו.
את בוקובסקי וקולטריין למשל.
עניין של תדמית.
אני קורא את המשורר הזה וחושב לעצמי “איך הוא מעז”?
הוא בחיים לא עבד במשמרת לילה אמיתית,
כזאת שאתה חוזר עליה ורק רוצה שהחיים שלך יגמרו
בגלל שאתה יודע שכל מה שהולך להיות זה עוד מאותו הדבר.
חיים שלמים של אותו החרא.
“היי!”, אתה חושב לפעמים,
“איפה החיים שלי?איפה תהילת רוק’נ’רול וערבי קריאת שירה,
מול מעריצות מסורות ומתמסרות?”
אז המשורר הזה קורא את בוקובסקי, ורואה סרטים של טרקובסקי ושומע קולטריין.
והוא לא מפסיק לדבר על זה.
שיר אחרי שיר, עמוד אחרי עמוד, ספר אחרי ספר.
עניין של תדמית.
אני קורא את בוקובסקי וכותב עליו ואני קורא את המשורר
הזה שכל הזמן כותב על בוקובסקי וכותב עליו.
יש לנו לא מעט במשותף לי ולו.
את בוקובסקי וקולטריין למשל
עניין של תדמית.
השיר הזה הוא כמו לשנוא את ההשתקפות שלך במראה.