[הקוראים שמכירים אותי מהאתר האחר בטח יזהו את הקטע. זה פורסם שם לפני קצת יותר משנה. במקור תירגמתי את השיר עבור אתר אוקפי.
האתר עושה רושם, שבק חיים.
חבל.
לא בגלל שלא פירסמו את התרגום שלי, פשוט היתה לי סימפטיה לטלי וישנה ומפעלה, שלא לדבר על זה שהיא היחידה שטרחה להתייחס דרך קבע לשירים שלי באתר “הבמה החדשה”. כשיאושר לי סוף סוף מנוי הפרו המתעקב, וכשאני אסיים סוף סוף את העיצוב, אני חושב שאני אפרסם את הדף שלי שם, אז אם חשקה נפשכם בשירה מחרידה וימורנית כאחד, זה המקום בשבילכם:).
לא משנה.
אז איפה הייתי? הא, השיר.
באוקפי פורסם שיר של מרק סטרנד בשם Eating poetry שהוביל לאיזשהו דיון על שירים שנכתבו על כתיבת שירים ונדמה לי שאת התרגום עשיתי עבור איזשהו דיון המשך.
בסופו של דבר זה לא יצא לפועל והבית השין היה המקום שבו הופיע התרגום וטוב שכך.
דחיית סיפוקים מעולם לא היתה תכונה בולטת שלי וכשהתחלתי לתרגם, עשיתי את זה בזמן מאוד קצר, נדמה לי שבשתי סשנים מול המחשב.
ככה התרגום גם נראה.
אם הייתי מתרגם אותו עם קצת יותר סבלנות, כנראה שהייתי נותן לו קצת יותר “נפח”, מדגשי את הדרמטיות שבו.
לא משנה.
כל זה הוא מים מתחת לגשר עכשיו.
השיר הופיע במקור בספר שנקרא “מכתבי יום ההולדת”, והוא אסופת שירים שטד יוז כתב במשך 25 שנה.
למעשה יהיה נכון יותר להגדיר את השירים כמכתבים.
לרובם הכמעט מוחלט של המכתבים האלה היתה נמנעת אחת. סילביה פלאת’.
אז הנה זה. כולל ההקדמה שכתבי בזמנו.
אם מישהימישהו רוצה את המקור האנגלי כדי להשוות גדול או כל סיבה פרוזאית אחרת, המייל שלי פתוח לכולם]
בדומה לשיר Eating poetry, של מארק סטרנד, גם השיר,”האל” של טד יוז עוסק בתהליך היצירה, אך בניגוד לסטרנד שהעיד על עצמו, כאן יש משורר אחד מביט במשורר אחר.
התוצאה היא תיעוד תהליך היצירה ודרך היסורים של סילביה פלאת’ בכתיבה כפי שבעלה, יוז, ראה.
בשיר ניתן למצוא הדים ליחסיה של פלאת’ עם אמה ועם אביה הנוכח-נעדר בחייהיצירתה, כמו גם ביטוי לאמונה החזקה של יוז וסילביה, בעל-טבעי ואמונתם בכוחות מהעולם שמעבר.
אם כמקור השראה, ואם כמכוונים של ממש.
דוגמא מאפיינת לאותן אמונות, מופיעה באחד הבתים בשיר שבו מוזכרים, השרף, הלבונה, והמונח ‘לשונות’ (tounges).
שני הראשונים מייצגים חומרי גלם בפולחנים עתיקים והשלישי מייצג תופעה של כוח שמימי הבוחר לייצג עצמו דרך גוף גשמי.
–
האל
היית כמו קנאי דתי
ללא אל – לא מסוגלת להתפלל
רצית להיות סופרת
רצית לכתוב? מה היה בתוכך
שדרש לספר את סיפורו
הסיפור שדורש להיות מסופר
הוא אלוהי הכותב
קורא מתוך שינה חרישית: ‘כתוב’
לכתוב מה?
ליבך, אמצע הסהרה, זועם בריקנותו
חלומותייך היו ריקים
נשענת אל שולחנך ובכית
בגלל הסיפור שסרב להתקיים
כמו בגלל תפילה שלא תאמר
לאל לא קיים.
אל מת עם קול נוראי.
היית כמו אותם פרושים מדבריים שריתקו אותך,
מתייבשים בעינוי נורא לאלוהים רִיק.
זה משך רוחות רעות, מתוך קצות אצבעותיהם,
מתוך הגרגרים הרכים של תנועת השמש,
מתוך פני הסלע החשופים.
התפילה הכבולה של עקרותם
היתה אלוהים.
וכך נהיה פחד ריקנותך-אל.
הצעת לו בתים.
ראשית, בקבוקונים קטנים של ריקנות
שלתוכם חרדתך זלגה כדמעות
והתייבשו לקשת רחבה של גבישים.
גושי מלח מתוך שנתך.
כמו טל מתוק
על אבני מדבר, לאחר הזריחה.
קורבן לנעדר.
קורבנות קטנים. בקרוב.
שתיקתך הזועקת דרך הלילה
הפכה עצמה לירח.
צלם בוער של אלוהיך.
בכייך נשא את ירחו
כאישה את ילדה המת
כמו אישה המטפלת בילד מת
רוכנת לצנן את שפתיו
עם דמעה משוחה על אצבעה
אז טיפלתי בך, שטיפלת בירח
שהיה אדם אבל מת, קמל,
ושרף אותך כמנורת זרחן
עד שהילד נרעד
עד שפיו נרעד
עד שדם נזל מפיטמתך
זרזיף דק של דם.
הרגע השמח שלנו!
האל הקטן התעופף לו אל עץ הבוקיצה.
בשנתך, בעיניים מזוגגות
שמעת את הוראותיו.
כשהתעוררת, ידייך זזו.
צפית בהם בפחד
כשהם העלו קורבן חדש
כשני חופנים של דם, דמך
ובדם עצמו, חתיכות ממני,
עטופות ברקמתו של סיפור שהיה חייב
בדרך כלשהי, לחמוק ממך.
סיפור עוברי.
לא יכולת להסביר זאת או מי
אכל בידייך.
האל הקטן שאג אל הבוסתן
שאגתו היא חצי צחוק.
האכלת אותו ביום,
מתחת לרשת שיערך,
מעל שולחנך, בסודך,
בית רדוף, לחשת,
מתופפת באצבעותייך
מטלטלת את הכונכיות מוינת’ורפ
עבור המיית הגלים שבתוכן,
ונתת לי בובה – מרווה
בתוך תנ”ך לותרני עתיק.
לא יכולת להסביר זאת.
השינה פתחה אותו, החשכה נזלה מתוכו,
כמו בושם.
חלומותייך התפרצו מארון קבורתם.
מוכה עיוורון הדלקתי אור.
והתעוררתי הפוך בבית הרוחות שלך.
מזיז גפים שאינם שלי,
ומספר, בקול שאינו קולי,
סיפור שעליו איני ידוע מאום,
מסוחרר,
מעשן המדורה שטיפחת
להבות שהצתתי שלא ביודעין
מלבינות בסילון החמצן
של לחישתך מזמינת הקסם
הזנת את הלהבות בדמות שרף אמך
הלבונה של אביך
והענבר של עצמך ולשונות
האש סיפרו.ופתאום
כולם ידעו הכל.
האל שלך רחרח דרך הצחנה השומנית
שאגתו היתה כמו כבשן במרתף
באוזנייך, רעם ביסודות.
אז כתבת בזעם, מתייפחת,
אושרך רקדנית שרויה בכשף.
בעשן הלהבות
‘אלוהים מדבר דרכי’, אמרת.
‘אל תגידי את זה,’ בכיתי, ‘אל תגידי את זה,
זה חוסר מזל איום!’
בעודי ישוב שם במבט זועף
מביט בהכל עולה
בלהבות הקורבן שלך
שלבסוף תפסו גם או
לא אהבתי הפעם. אני מדברת על השיר, לא על התרגום. את התרגום איני יכולה לשפוט, כי המקור אינו לפני, וממילא האנגלית שלי מבישה.
שיר גדוש מדי, מעיק בצורה לא נעימה.
עכשיו אני קולטת שאין אף שיר ארס-פואטי שאני אוהבת.
אולי אני צינית מדי מכדי להזדהות עם שירה ארס-פואטית, ודאי כשהיא מאופיינת במלודרמטיות ומיסטיפיקציה כמו בשיר הזה.
ותבדוק מייל.
אני מניח שהסיבה שאני אוהב את השיר הזה היא בגלל שאני בהחלט מכיר את הכתיבה מתוך כפייתיות.
אומנם את הכשרון של פלאת’ אין לי.
אבל הפרעות נפשיות מסוימות משותפות בהחלט יש לי.
עניתי למייל.
שיר אדיר. מאיים. השיר שואג כמעט, הייתי צריכה לכסות עלי מפניו. כל כך חזק הוא, שאון, עמוס מאוד.
נימתו של יוז, המאגיות בקולו. כמשורר, כמתבונן.
אין בי סליחה לו. פלאת’ , היא גאון. אך עבורי, היא לא יצרה שירה מושלמת ,יוז הגיע לפסגות
הגבוהות ביותר בכתיבה. איש רע ונכון שכמותו, כתיבתו ללא מוסר. מבטו הטורף באישתו. היוצרת, הישובה בקרבתו.
ולו מילת אהבה אחת אין בשיר הזה. ולו מילת אהבה אחת.
כמו אפשר לשמוע את ידה הנשמטת לא בוטחת, בשורות הממתינות. ולא נאמרו. ולא ייאמרו.
הדימוי של הכותבת לאיש דתי, הוא נהדר. אך יש עמו בעיה. המאמין שואב כוח קודם כל מאמונתו שלו,
באופן בלתי תלוי באלוהיו. האמונה עצמה היא יצירתו של המאמין. והיא יצירה שמפיחה בו עוצמות אדירות.
ואילו יוז מתמקד בחולשה. בפרושים המדבריים המתייבשים בעינוי נורא לאלוהים ריק.
הוא שב ומדגיש את החולשה על פני את העוצמה שבתהליך. העוצמה היא לא מודעת –’אלוהים מדבר דרכי’.
הוא אומר וצווארה היפה נאכלת בלהבות הקורבן של מעשה יצירתה.
הוא כותב: " אז טיפלתי בך, שטיפלת בירח שהיה אדם אבל מת, קמל, ושרף אותך כמו מנורת זרחן"