בזמנם כאלה, של דכאון וחוסר שינה (שאני די חושד שקשורים אחד בשני), אני מתגעגע לאשכול הדכאון הייעודי שלי בהייד-פארק (שמעתה ועד עולם יכונה “האחר”).
איפה עוד אני יכול לקטר על בסיס קבוע כשאני לא מצליח להרדם, על זה שמעבר לבאסה הכללית ששורה עלי אני עוד טוחן ג’אנק פוד ושאריות עוף שיש במקרר (אז מה אם השעה חמש וחצי בבוקר, אסור לאכול עוף אם אני בדכאון?) מה שרק מוסיף לתחושת “לא הכי סבבה לי כרגע”.
לפחות באתר האחר מצאתי נחמה כשראיתי את טור הצפיות עולה לאיטו.
אולי רק חמישה או שישה אנשים קראו שם, אבל לפחות ידעתי מי הם.
בצורה ביזארית מעט, זה נחמד לבכות לחברים גם אם הם וירטואלים.
אבל, אני כבר לא כותב באתר האחר (אני מבטיח פוסט בנושא מתישהו, על למה אני כבר לא שם) ואני נאלץ להסתפק בעיקר בעוברי אורח לא ברורים לחלוק איתם את יסורי **** הצעיר.
התחלתי לפרסם את הבלוג בחתימה שלי באתר לינמגזין, ואני לא בטוח כמה זה חכם לקשר בין הזהות הוירטואלית הקודמת שלי לנוכחית, אבל… (וכאן כל אחד יכול לחשוב מה שבא לו בעניין הפרסום העצמי חסר הבושה שעומד נגד כל מה שאני מאמין בו בלה בלה בלה בלה…)
אני חושב שמה שמטריד אותי בעיקר זה שבלינמגזין, מתוקף היותו אתר חדשות טכני ולא אתר אישי, זה כנראה המקום היחיד שאני כותב בו ולא משוייך לקטגוריית “הדפקט עם האיזון הכימי הלוקה בחסר”, שזו הקטגוריה שאנשים משייכים אותי אליה באתרים אחרים שבהם כתבתי.
so be it.
זה מה שאני אומר.
יום שני יש פגישה בחיפוקס, ואני כמעט בטוח שאני שם, הנושא הוא Firewall Piercing והערב קראתי קצת בנושא.
ג’מיל, נראה לי שזה יכול להיות הפתרון שלך עם גלישה לצ’אט של האתר האחר:)
קצת רקע בנושא.
ומשהו על כותרת הפוסט.
השיר המעולה הזה של פלויד הוורוד.
אני חושב שעשיתי חלק נכבד ממה שמוזכר בו.
קניתי דברים (גם גיטרות:), עבדתי לילות רבים מספור בגלל שככה רציתי, העברתי תקופות ארוכות של כמעט ללא שינה, וויתרתי על בשר למספר שנים, עשיתי עוד כמה דברים שבאו מאותו מקום ובסוף גיליתי ששום דבר לא יכול למלא את החללים הריקים.
לפחות לא משהו שנמצא בהישג ידי.
הסרט הזה שווה פוסט נפרד.
גם יבוא.
1. חמישה או שישה אנשים (אם כבר משילים את מעטה הסודיות אז מותר לי להיות פדנט)
2. זה הייתי אני (או גם אני), בהתחלה רציתי להגיב שם סתם כדי לגרור אותך או לפחות לקנטר לך שם קצת, ואחר כך התעכבתי שעה וחצי על אשכול העוגן שלך שם בנסיון התעמקות חסר תועלת על הכתוב שם (בהודעה הראשונה, לא השניה), חיפשתי באינטרנט את המקור, מצאתי תרגומים אחרים וכל זה.. אני מוכרח לציין שהיה די מעניין ומרחיק לכת עבור גולש שטחי שכמוני.. (:
3. כולנו דפקטים עם איזון כימי לוקה בחסר, זה מה שמניע אותנו.. (אבל כל אחד וחוסר האיזון המאפיין אותו, כשתלמד לקבל את עצמך כמו שאתה – תסביר לי איך)
4. שני בחייפוקס – אשתדל להגיע כמובן. זה יפתח לי ת’צ’אט? יופי, עכשיו בכלל אני לא אלמד יותר במעונות.. (אין לך צל צילו של מושג כמה סרטים ראיתי במחשב השבוע במקום ללמוד, מדהים איך היכולת להוריד סרט שלם בשלוש דקות השחיתה את נפש הסטודנט המעורערת ממילא שבתוכי)..
4. כותרת הפוסט מזכירה לי (משום מה, מעניין באמת למה) דווקא את The Show Must Go On של קווין.. קרא את המילים אם אתה לא מכיר, משמעות שונה קצת מפינק פלוייד הבעעעע האלו שאת
מה רצית לכתוב?
נראה כאילו התחלת להשמיץ את פינק פלויד.
מגיע לך.
בקשר לקווין, קראתי את המילים עכשיו, וכן, ברור שזה מזכיר:)
האמת שביותר ממובן אחד, עכשיו שאני קורא את המילים.
למרות ההתמודדות עם הכוכבות, (הסרט ’החומה’ מציג את ההתמוטטות הנפשית של כוכב רוק בשם "פינק פלויד"), הבחירה של פרדי היא להמשיך את ההצגה, בזמן שפינק, מאבד את השפיות ואת הקשר למציאות.
אוף.
אי אפשר לערוך כאן תגובות.
התכוונתי לכתוב "למרות ההתמודדות הזהה עם הכוכבות".
עוד פלוס לפארק ביחס לישראבחוג.
אי אפשר לערוך הודעות, מגבלת 1000 תווים (כשבעצם זה לא באמת 1000 תווים אלא קצת פחות).. לדעתי כל הסימנים האלו רומזים לך בעקיפין לשוב הביתה אל הפארק (:
[פדנט]
(אה, וגם אתה {כמוני} כנראה עדיין לא התרגלת לכך שאפשר להגיב לתגובה ואז זה יוצא בטאב פנימי יותר)
[ספדנט]
האמת שאין לי הרבה מה לכתוב,
מלבד צירוף המקרים המעניין, שבזמן שנכנסתי לקרוא כאן, התנגן לו ברקע החיתוך האחרון..
ככה זה.
🙂
שבת שלום.