המרדף טוב יותר מהלכידה עצמה.
כך אומרים (וזה גם שם של אלבום משובח במיוחד של להקה בשם מוטורהד)
לאחרונה יצא לי לחוות את זה, בצורה מסוימת.
באחד הערבים בעבודה, מצאתי את עצמי איכשהו, מזמין שלוש נשים לדייט.
הראשונה היא מיכל שאני מפתח תשוקה חשאית כלפיה מזה זמן מה.
תוך כדי שיחה רגילה, היא אמרה משהו על זה שבזמן האחרון אני מרוחק מעט, ואם הכל בסדר, ואני הגבתי שכן, זו תקופה כזאת, אז היא אמרה שאם אני רוצה להפגש לכוס קפה, לדבר על זה, היא שמח.
כמה ימים אחר כך שאלתי אותה אם במקום כוס קפה, בא לה על ארוחת ערב במסעדה.
היא הסכימה.
עכשיו, העניין הציק לי כי על פניו אנחנו הולכים כידידים ולא יוצאים לדייט.
אז אתמול ניסיתי לשאול אותה אם בא לה לצאת איתי.
ממש לצאת (וסליחה על המושגים המעט ארכאיים, ממש לא בא לי להיות פוסט-מודרניסטי ושנון כרגע אז אני משתמש במושגים שנהירים לציבור הרחב:)
זה הלך ככה:
“מיכל?”
“כן”?
“הכל בסדר”?
ה”הכל בסדר” זה כמובן בגלל שלא העזתי להוציא מהפה את מה שבאמת רציתי.
דיאולוגים כמו זה המובא לעיל התרחשו לאורך כל המשמרת.
להזמין אותה לדייט בסוף לא הזמנתי.
אבל לא זה העניין (כלומר, גם על הפאתטיות שלי אפשר לדבר, אבל למה לבזבז את כל הרחמים העצמיים בפוסט אחד?:)
העניין הוא שאני מאוד רוצה את מיכל.
אני נמשך אליה, אני מוצא אותה כסקסית להדהים ומתוקה להחריד.
האמת שהיא כל כך נחמדה לפעמים שזה פשוט מעצבן אותי.
אדם נטול רוע.
אני מניח שיכולתי לתת לה שיעור או שניים בתחום הרוע האנושי.
או פשוט לתת לזמן לעשות את שלו והיא כבר תלמד לבד.
אבל, תוך כדי ניסיונותיי העלובים למדי להזמין אותה לדייט (אגב, היא לחלוטין לא בעניין שלי בקטע הזה למרות שאני חושב שהיא כן היתה מסכימה לצאת איתי ולו רק בגלל נחמדותה הרבה)., חשבתי לעצמי, “ומה אם כן יהיה משהו ביננו, מה אני אמור לעשות עם זה?”
אני מניח שרוב הקוראים כאן חוו מערכות יחסים בחייהם ואני לא צריך להסביר איך דברים מתנהלים בקשר.
המחשבה על זה גרמה לי ליאוש מסוים.
אם אני אשיג אותה, אני בטח ישר אתחיל לחפש פתחי מילוט.
ללהקת The The יש קטע מצוין על איך אדם רוצה משהו, חושב עליו כל היום וכל הלילה, אבל כשהוא משיג אותו, הוא מבין שהוא לא ממש רוצה אותו יותר.
אני מניח שזה מסכם את מה שאני מנסה להגיד.
משהו דומה קורה לי עם שתי האחרות.
עדיין לא נפגשתי איתן, יצא לי להכיר אותן תוך כדי שיחות טלפון בענייני עבודה.
לירז למשל.
לירז היא בחורה עם בטחון עצמי ברמות שאני לפחות לא מכיר.
היא לא מפסיקה לדבר על עצמה ככוסית על, על הגוף שלה, על הפנים היפות שלה, על המחזרים שלה, על הארוסים שלה (היא היתה מאורסת כשלוש פעמים אם להאמין לה).
מה שנחמד בה זה שהיא בהחלט הבחורה ל”dirty talk” לפני השינה.
את השיחות ביננו אפשר לתעד ולהפיץ מחדש כרומנים פורנגרפיים.
לא שאנחנו מדברים רק על זה, אבל זה מה שאני זוכר בעיקר:)
אז במשך זמן מה הייתי נלהב לקראת הפגישה ביננו, אבל ככל שזה הולך ומתקרב, אני מוצא סיבות לדחות את זה.
זה לא שמדאיג אותי שאני לא אמצא חן בעיניה או משהו דומה.
פשוט לא בא לי.
משהו בה מבלבל אותי.
אותו דבר לגבי מעיין.
אפילו לא התכוונתי להזמין אותה לצאת.
דיברנו על משהו שקשור לעבודה שלה.
אני אמרתי משהו אחד, היא משהו אחר ובסוף היא אמרה “רוצה להתערב? אתה מזמין אותי לארוחה אם אתה טועה”.
מאז היא העלתה את נושא ה”מתי ניפגש” מספר פעמים.
ואני?מרגיש עייף רק מהמחשבה על השתתפות במשחק הזה.
אני לא בטוח מה בדיוק אני עושה עם כל זה.
מיכל היא זאת שאני רוצה אבל בערבון מוגבל, לירז היא פלרטטנית בלתי נלאית ואני לא יודע אם אני באמת מוצא חן בעיניה או שהיא פשוט ככה וזהו, ומעיין, למרות שהיא די ברורה לי וממה שנאמר לי עליה היא זיון בטוח, פשוט לא עושה לי את זה בשום מובן.
אולי אני צריך טיפול פסיכולוגי, מישהו שיכול לתקן אותי ולהעלות אותי על פסים נורמליים.
שאני אפסיק לרצות דברים ולהרגיש הרגשת מיאוס קלה אחרי שהשגתי אותם (או הייתי קרוב מספיק:)

*למרות כל שנכתב כאן, אני מקווה שאף אחד לא מקבל את הרושם שיש לי חיי חברה תקינים מכל סוג שהוא.
ממש לא.