“מהשקט הזה והטמטום
מהיושר שנראה עקום
מהשקר והמועקה
משנים של ציפיה לשמחה
באה מוזיקה.”

אם היה צדק בעולם התקליט הזה של שם-טוב לוי היה מוכר מאה אלף עותקים.
האמת שלי זה לא היה משנה בהרבה, אבל לפעמים זה נחמד לדעת שעוד אנשים שמעו שיר מסוים והתרגשו כמוך.
המון כתיבה משובחת, ורשימה ארוכה של אורחים שכתבו וניגנו (אלי מגן, ארקדי דוכין, מיכה שטרית, ברי סחרוף, אהוד בנאי ועוד המון שקצרה היריעה וכו’…).
אני מדבר על אלבום שנקרא “99” ויצא לאור, כמה מפתיע, בשנת 1999.
אני לא יודע אם הוא מכר או לא, אבל סביר להניח שהאלבום ההזה נשאר על המדף.
למה? ככה זה.
בין השאר, שם-טוב לוי מתעסק עם חייו כאמן.
השיר הראשון בתקליט, “באה מוזיקה” (מילים: ארקדי דוכין), מדבר על הצורך ליצור והמקומות שמהם זה מגיע.
משהו בשיר הזה תמיד נוגע בי, כי אני מבין מאיפה זה מגיע.
פעם חשבתי שאני אדם כותב, אבל לא הצלחתי להגיע לאן שרציתי, עכשיו אני בעיקר מנגן (רק לעצמי בינתיים) ומקווה להיות שווה משהו יום אחד.
אבל אני ממשיך לדבוק בזה, אני לא יכול אחרת.
טד יוז כתב פעם שיר על סילביה פלאת’, השיר נקרא “האלוהים”.
אולי אני אביא פעם את התרגום המלא.
“הסיפור שלא נכתב הוא אלוהיו של הכותב, מצווה חרישית, כתוב!”
זה עוד מאותו דבר.
“המשחקים שמשחקים בנו…”.
יש דברים שחזקים מכל היגיון.

*הערות שוליים.
0> אז מה אם אני מצונן קשות ובקושי נושם. זו לא סיבה להפסיק לעשן כמו קטר.
1> מחר אני אמור להיות בבית-משפט להעיד על משהו.
מה הסיכויים שהשופט יאשים אותי בביזיון בית המשפט אם אני לא אפסיק להשתעל ולהתעטש?
2> דילמה: להזמין את עצמי לארוחת ערב נחמדה איפשהו או לקנות ספר חדש?
3> עונג שבת אמיתי.
מצאתי את האתר הבא שעמוס מכל טוב בתווים ליצירות שאת רובן אני מכיר ואוהב וכולן במפתח הנכון.
מפתח סול:)
בעל האתר גם העלה מאמר שפורסם בעיתון GQ וטרם הספיקותי לקרוא.
“מי הרג את ג’אקו”.
דעתי?
ג’אקו הרג את ג’אקו.
המאניה דיפרסיה ליתר דיוק.
כמובן, ששומר ראש חמום מוח שדפק לו את הראש במדרכה כמה פעמים זירז את העניינים.
אבל על זה בפעם אחרת.

Bass Solo on “Used To Be a Cha Cha”