מצאתי את השעה המושלמת.
השעה שבין ארבע ושלושים עד לחמש ושלושים לפנות בוקר.
הייתי צריך להגיע לאזור חיפה, וזה היה צריך להיות מוקדם, אז כדי שלא לאחר יצאתי עם האוטובוס הראשון בארבע ושלושים.
יש לי מעט מאוד שקט בחיים.
אני כל הזמן מוקף אנשים.
בבית, ברחוב, בעבודה.
בני אדם לרוב שוכחים את הרעש הבלתי פוסק הזה, מתמזגים לתוכו והוא לתוכם, אבל לא אני.
בשבילי, כל צלצול של סלולרי מרגיש כמו גונג בראשי, כל צפירה של נהג חולף גורמת לי למיגרנה.
פעם גרתי בדירה קטנטונת באזור שמאוכלס בעיקר על ידי אוכלוסיה בוגרת או נרקומנים.
לא משהו ששוה להתרגש ממנו.
בשבילי הנוף הזה הוא סוג של נוף ילדות.
רחוב צדדי עם בתים ישנים שלא קורה בו יותר מדי.
אני זוכר בעיקר ילדה אחת בקומה למעלה שלמדה לנגן בפסנתר ותרגלה סולמות לאט לאט במשך כשעה אחת ביום.
סוג של פסטורליה, אני מניח.
החיים שלי היו אז חיים של ביתעבודהביתעבודה ודי השתגעתי שם, היה לי שקט ובכמויות, אבל גם מדבר טוב יכול להיות יותר מדי.
חשבון הטלפון שלי היה מגיע ל700-800 שקל לחודש בקו הטלפון ואותו סכום בסלולרי.
עודף השקט גרם לי לפתח הרגל תלותי של התקשרות בלתי פוסקת לאנשים בשעות הקטנות של הלילה, רק כדי לשמוע קול אנושי.
חוץ מאותה תקופה, לא זוכר מקום אחר שהיה לי בו שקט בחיי.
פעם עוד הייתי מנסה ליצור שקט מלאכותי.
כל שישישבת הייתי מנתק את הטלפון, לא מדליק מחשב, מעביר את הזמן בעיקר בקריאת ספרים והאזנה למוזיקה.
אבל בשלב מסוים גם זה אבד לי.
אני לא יכול להרשות לעצמי להעלם לעולם.
ככה זה.
אז אתמול נסעתי לחיפה בארבע וחצי לפנות בוקר.
הרחובות היו ריקים כמעט לחלוטין, העולם עדיין לא התחיל לרוץ לדרכו, שום סלולרי לא נשמע באופק ואף נהג לא צפר.
עליתי לאטובוס, שילמתי לנהג והתיישבתי.
לא נסיעה ארוכה, אבל שלוות נפש מסוימת תפסה אותי.
הכל חשוך, הכל איטי, קריר ונעים.
היה כל כך שקט שאפילו הצלחתי לחשוב על כל מיני דברים שכבר מזמן לא חשבתי עליהם.
ירדתי בצ’ק פוסט ועצרתי באיזו פיצוציה לקנות סיגריות וכוס אספרסו במחיר מוגזם רק כדי שיהיה לי תירוץ לשבת על ספסל ולמתוח את שלוות הנפש שלי לעוד כמה דקות.
אחר כך העולם הדביק אותי ושוב נהיה רעש בלתי נסבל.
אז זהו.
השעה המושלמת בשבילי.
ארבע וחצי לפנות בוקר כשעוד אפשר לחשוב ולא רק לתפקד.
כשאפשר לפזם לעצמי חרישית שיר דני רובס…
” נוסע על כביש מהיר
מגע החורף שבאויר
ובחלון שלי הנוף חולף מולי או שאני חולף מולו
כל שיר חושף איזה סוד
מותח עוד גשר לחצות
ומכוון כליו , אני דרוך אליו , רוצה לדעת את כולו…”